כניסה לאשכנזים בלבד

מיכאל גולדמן-גלעד העיד בגלי צה"ל כי בהיותו נער במחנה ריכוז, הוכה 80 מלקות בידי קצין נאצי. אך הוא שרד את השואה ולימים אף נכח במשפטו של אייכמן כעוזרו של גדעון האוזנר וגם העיד במשפטו של הקצין הנאצי המכה בגרמניה.

לאחר הגעתו לארץ, התברר לגולדמן כי בן שיחו הישראלי אינו מאמין לו. הישרדתו לא נתפסה כאמיתית, ונאמר לו שאין הוא מבחין בין מציאות לדימיון. חוסר האמון והדחייה הפכו עבורו למכה ה-81, שהיתה לעיתים קשה מכאב המלקות הנאציות. כפועל יוצא הוא חדל מלדבר עליהן. רק לאחר המשפט והחשיפה הציבורית, פתח גולדמן שוב את סגור לבו ואת פיו. הוא כתב ודיבר על מאורעות השואה בחייו, כשאחד הלקחים המרכזיים שלו היה שחייבים לשמור על דיאלוג עם העולם ובעיקר עם יהודים אודות מוראות השואה.

עם זאת, בישראל זכרון השואה מדובר כמונולוג. מורשתה מוצגת ומתממשת כרחוב חד סיטרי. המאזינים נותרים אילמים. לאורך שנים רבות, בילדותי, רציתי שגם לי יהיה "יום שואה". היה זה אירוע מפחיד אך גם מעורר קנאה, שבמהלכו הכל הפך שקט יותר וחד יותר. ביום זה הוזמנו הוריהם של גדליה אייכלר, שמואל שטוטר, יהודה'לה וייצמן איריס פיחוטה, שולמית פלוסוודר ואחרים, לדבר אלינו - הילדים המאזינים. הם דיברו עברית בהגייה שנחתה על אוזנינו כחביות כבדות. הם באו מעולם אחר. לא כל כך הבנו מהו בדיוק. הם דיברו על דברים שלא הבנו. אבל פחדנו מדבריהם. הם היו גיבורי היום ואנחנו רק צפינו בהם. רציתי שגם לי יהיה יום שבו הורי יבואו לבית הספר וידברו על עצמם. על עולם לא ידוע ולא מוכר, מפחיד ומלא יראה. אבל לי לא היה.

למרות שבמונולוג של יום השואה יש מסר של דיאלוג, הוא מונע דיבור משתף. חלקים גדולים של המאזינים יודעים כי זה יום שאינו "שלהם", ובמקום התקרבות והתכנסות נוצרת התרחקות והתבזרות. הפוליטיקה של זכרון השואה מייצרת הפרדה בין יהודים של "שם" ליהודים של "שם אחר", כיוון שהשואה היא הון תרבותי ששייכות אליו, אפילו בדור שני ושלישי, מקנה מיקום חברתי מורם, שונה מ"האחרים" שאינם שייכים.

לכן, זכרון השואה בישראל הופך את המונולוג שמלווה אותו לצורם, פוגע וקשה. כמו התעלמות מיד המושטת להביע חום. כמו דלת הנסגרת מול פניך. במקום דיאלוג נוצר רעש שקט, בלתי נסבל. זוהי המכה ה-82 עבור רבים בישראל, בדיוק כמו המכה ה-81 של מיכאל גולדמן, כיוון שעדיין אסור כל דיבור אחר על חוויית יום השואה, מבחינת אלה שלהם לא היתה "שואה" במשפחה.

וכל עוד השקט הזה נמשך, כל עוד יימשכו חוסר האמון, הסירוב, ההכחשה, הדחייה והזלזול שישראלים רבים מגלים כלפי החויות הטראומטיות האחרות שעברו מי שמוגדרים כ"מאזינים", כ"תפאורה" ביום השואה - ימשיך יום הזיכרון ליצור ניכור ולא רק פחד, מורא ויראה אנושית. לא נבין אותו לעומקו.

השואה אמורה להפוך לדיאלוג אנושי, לא למכשיר לצבירת הון תרבותי. בחוויה הטראומטית צריך היה לשתף את המאזינים על ידי דיבור איתם. הרי קרו גם דברים במרוקו, בתוניס, בעיראק. בילדותי כלל לא ידעתי שבימי המלחמה החל רישום של יהודי מרוקו, אך המלך לא רצה לשתף פעולה עם הנאצים. רק בגיל מאוחר נודע לי שגם יהודים מאלג'יר נשלחו למחנות ההשמדה באירופה.

אם רוצים שכלל הישראלים ימשיכו לחיות בה יחד, חובה לשתף אותם במה שהתרחש, ולחשוב כיצד להפוך את יום הזיכרון למורשת אנושית. כרגע הסגנון הוא שהופכים את יום השואה לצרה ששייכת רק למי שספגו את המכות. התוצאה היא שהרבה אנשים מרגישים ניכור ביום הזה. הרי  גם גולדמן העיד על שהמכות של הנאצי היו פחות כואבות מהדחייה החברתית שממנה סבל לאחריהן. לכן, מי שטוען כי השואה קרתה רק ליהודי אירופה, לא מבין מה קרה במהלכה.

הצברים שדחו את ניצולי השואה ייצרו עבורם את המכה ה-81, אבל הדחייה של אותם וותיקים ושל הניצולים עצמם את כל מי שהגיע לכאן מעט אחריהם, היא כבר המכה ה-82.

ד"ר מאיר עמור, מרצה אורח (קנדה) אוניברסיטת חיפה