שתף קטע נבחר
צילום: נדב ברנשטיין

קונגו: שיט בזאיר בנהר לא זעיר, וגם ממש לא זהיר

אחרי שנכנסו לאווירה אפריקנית באתיופיה, המשיכו דן ונדב, צמד החברים שיצא לטייל בכל העולם, לעבר קונגו - שם הם שטו בנהר העמוק בעולם, נמלטו מפני המורדים נגד הצבא, וגם פגשו בני שבט הידוע בחיבתו לבשר אדם, ובעיקר לבשר של האדם הלבן

הלמות התופים נשמעו למרחוק, אף על פי שלא זיהינו את מקור הרעש. בדיוק אותם תופים שהפחידו כל כך את צ'רלי מרלו, גיבור הנובלה הידועה של ג'וזף קונרד, "לב המאפליה", בחיפושו אחר קורץ הסורר.

 

פתאום הבנתי את העוצמה שיש לרעש העמום של התופים, בעודנו משייטים בתוך נהר הקונגו רחב הממדים, כשאני מדמיין לעצמי מה מחכה לנו מעבר לג'ונגל האימתני שרוכב על גדות הנהר.

 

אם נחזור לספר, בחיפושיו אחרי קורץ, זוכה מרלו לפגוש את העושר העצום שיש לנהר וסביבותיו להציע, אבל יחד איתו הוא פוגש גם את הניצול, הכפייה והמוות שסופגים המקומיים מידי הלבנים, רודפי השנהב. קורץ גמר את חייו בניסיון לשמור על "הממלכה שלו" אך ג'וזף קונרד ומרלו, בן דמותו, נצרבו בתודעת העולם כעדים לעוצמות של נהר הקונגו.


מפת קונגו

 

למעלה ממאה שנים מאז יצא ספרו (ו-30 שנה לאחר שהוסרט בגרסתו ההוליוודית-ווייטנאמית, "אפוקליפסה עכשיו"), הנהר עדיין משמש כעורק התעבורה הראשי של הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו (לשעבר זאיר), שבה מערכת הכבישים והרכבות איננה קיימת למעשה.

 

המקטע העיקרי של הנהר שאפשר להפליג בו ברציפות נפרס על פני 1,734 ק"מ, בין קיסנגני (Kisangani), שממזרח אליה נמצאים מפלי בויומה (Boyoma), ועד קינשסה (Kinshasa) שממערב לה נמצאים מפלי ליווינגסטון שחוסמים את הגישה לאוקיינוס האטלנטי.

 

מרלו עצמו, ערך מסע רגלי של 350 ק"מ ממטדי (Matadi) לחוף האוקיינוס ועד "לתחנה המרכזית", היא קינשסה. מקורות הנהר נמצאים בימת טנגניקה (Tanganyika) וימת מווארו (Mweru), ומותחים אותו על פני 4,000 ק"מ. נהר הקונגו זוכה למעמד של הנהר העמוק ביותר בעולם עם נקודות שמגיעות ליותר מ-200 מ' עומק, ועקב כך מתאפשר לספינות עמוקות לשייט בו.


הנהר הוא עורק החיים העיקרי של הכפריים. ילד שט בנהר הקונגו

 

אסור לזרים להסתובב סתם כך במדינה

כאשר הבלגים עזבו את קונגו ב-1960, הקונגולזים אכן זכו בעצמאות אך במהלך הכאוס הפוליטי והצבאי ששורר למעשה מאז, לא נותר זכר לתשתיות, שלטון והשקעות שהבלגים השאירו בארץ זו.

 

לעומת זאת, שריד אחד בולט מאוד נשאר מהימים ההם - בירוקרטיה. בקונגו אסור בתכלית האיסור לזרים להסתובב סתם כך בכל מקום שחפצה נפשם. אם הזרים רוצים לצאת מהעיר, הם זקוקים לאישורים שניתנים בכל משרד ממשלתי שקיים, גם כאלה שאין להם קשר לזרים או לטיולים. כל משרד כזה מצריך ערמות של ניירת, הרבה מאוד זמן ובעיקר הרבה מאוד כסף, שכל אדם שקשור למשרד דואג להכניס לכיס, החל מהמנקה במשרד ועד השר עצמו.

 

לאחר שסיימנו את התלאות הבירוקרטיות בקינשסה, טסנו לעיר קיסנגני במעלה הנהר, כשממנה ירדנו עם הזרם עד לקינשסה. קיסנגני הוקמה על ידי הנרי מורטון סטנלי, מגלה הארצות הבריטי-אמריקאי, שהקים את תחנת המסחר בשם "סטנליוויל" בשליחות ליאופולד השני, מלך בלגיה, כשהאחרון ניסה לבסס את אחיזתו במרחבי הקונגו ב-1883.


הקרבות בקונגו השאירו פליטים והרבה גלי הריסות. ילדים בקינשסה

 

לפי אחת הסברות, סטנלי שימש את ההשראה לדמות של קורץ, וסטנליוויל עצמה היא תחנתו של קורץ אליה מרלו מפליג. נראה שהעיר קפאה ב-1960 כאשר הבלגים יצאו מקונגו. שדרות ארוכות ורחבות ידיים שכוללות כבישים הרוסים ואיי תנועה נטולי עצים, מבנים דו-קומתיים בנויים מעץ וצבועים בלבן מתקלף, מותירים מקום לדמיין כיצד נראתה העיר בעבר.

 

אף על פי שתושבי המקום ידעו שפיכות דמים בעבר הרחוק והקרוב, נראה שהתושבים שמחים מאוד למראה של זרים ואינם אגרסיביים כמו אחיהם הקינשסים, או שמא השוני בהתנהגות מזכיר שקונגו היא בעצם מדינה שבה לא רק שלשלטון המרכזי אין אחיזה בחלקים נרחבים של המדינה, אלא היא מורכבת מקבוצות אתניות רבות שאין ביניהן שום חוט מקשר.


התושבים המקומיים שמחים מאוד למראה של זרים. נגר בקינשסה

 

קפטן הספינה שלנו הכה את חברתו למוות

נסענו לנמל קיסנגני שם חיכתה הספינה "סוּפר מלייקה" (malaika - סוּפר מלאך) אשר מחולקת לשני חלקים: הספינה עצמה בה נמצאים שלושה מנועים, תא הקפטן ושאר מגורי הצוות, והברג' (Barage) - ארבע מיכליות שנדחפות על ידי הספינה, ועתידות להתמלא בשמן דקלים שמיועד לשוק המקומי ומשמש לבישול.

 

יומיים לפנינו יצאה ספינה שנמצאת תחת פיקוח של הספינה שלנו, ועתידה לעצור בתחנות שונות. על פני המיכליות מתקבצים כ-300-200 איש, אישה וכל מיני טובין שמובלים על פני הנהר. למרות כמות גדולה של אזהרות לגבי הקונגואים ויחסם הקשה כלפי זרים בכלל ומצלמות בפרט, מצאנו את מאכלסי הברג' מסבירי פנים ולא סרבני צילום.

 

הספינה עצמה מנוהלת על ידי אנג'לו, חצי יווני חצי פורטוגלי, יליד קיסנגני. הוא מפקח מטעם החברה והוא האיש שבא במגע עם ספקי השמן וכל שאר מובילי הסחורות. למעט הצבע הלבן שלו הוא קונגולזי ברמ"ח אבריו ושס"א גידיו, דובר צרפתית, לינגלה וסווהילית ובקיא ביותר בדרך ההתנהלות של המקומיים.


"עיר האוהלים". מאות אנשים מתגוררים במשך הנסיעה בין המכולות

 

את הספינה עצמה מנווט הקפיטן פרדי, קונגולזי אשר החל את דרכו כנער סיפון פשוט והתקדם בסולם הדרגות. פרדי מאוד שמח שיש על הסיפון לבנים, והשתדל להנעים את זמננו בבירה קרה והסברים על הדרך בה מנווטת הספינה בין האיים הרבים והמים הרדודים של הגדות.

 

בתוכו של פרדי, מגולל הסיפור הלא-פשוט של הארץ נטולת האחיזה הזו. הוא משאיר רושם של אדם נעים מאוד, אך באחת מההפלגות הקודמות הוא החל מכה את חברתו לאחר שהאשים אותה שבגדה בו. הוא הכה אותה כל כך חזק עד שהיא מתה. הקפיטן לא התרגש יתר על המידה והטיל את הגופה אל הנהר. בכלל, הזרם של הנהר חזק מאוד ונדמה שכל מה שנזרק אליו נשטף כלא היה.

 

גם הרצח הזה נשטף כלא היה. במדינה בה למשטרה אין שום יכולת אכיפה ושוטר שמרוויח דולר ליום יתכופף בשביל שני דולר שוחד - אין לצפות שמישהו יעשה עניין מהנידון. בארץ בה אין חוק, הנפגעים העיקריים הם החלשים שלהם אין כל הגנה מפני החזקים. אז מעתה הצבנו לעצמנו חוק משלנו, נשתדל להיות נחמדים לפרדי.


סירות קאנו מעץ שמשמשות את הקונגולזים בשיט על נהר הקונגו

 

לא הפסקנו להתפעל מהג'ונגל שנפרס לנגד עינינו

לאחר יום של הפלגה הגענו לאימבולו (Imbolo), נקודת התיישבות קטנה שנמצאת בערוץ של הנהר הראשי, נהר הלומאמי (Lomami). תושבי המקום, בני שבט הטופוקה, (Topoke) ידועים כחובבי בשר אדם ובעיקר בשר של לבנים. לנו לא נשקפה סכנה משום שמבוטו ססה סקו, לשעבר הדיקטטור חולה מסעות-השופינג בפריז, ניסה לגרום לטופוקה לחדול ממנהג הקניבליזם שלהם, והוא די הצליח בהתחשב בכך שהוא לא הפגין רחמים כלפיהם, ופשוט טבח בהם ללא הבחנה עד שחדלו מכך.

 

אימבולו פרוסה על פני כ-8 ק"מ ומתקיימת סביב מפעל שמן הדקלים. מוקף במטעי דקלים, המפעל ונספחיו מספקים את מרבית מקומות העבודה של היישוב, בנוסף לדייג. לפי תוכנית העבודה היינו אמורים לעגון עם הספינה במשך ארבעה ימים, שבמהלכם יוזרם השמן לשתי מיכליות. בקונגו עובדים לפי שעון מאוד גמיש, וארבעת הימים תפחו לשמונה.

 

לאחר שיצאנו שוב לדרכנו, לא הפסקנו להתפעל מהג'ונגל העצום הזה שנפרס לנגד עינינו. ענפי עצים כורעים ומתעקלים לכיוון המים, מקומיים חותרים בסירות הפירוג' (pirogue) שלהם ובעיקר נהר עצום, רחב ממדים ואינסופי. קשה להוריד את העיניים מהנוף הזה, ויפה לראות שגם המקומיים מתרגשים למראה הג'ונגל והנהר, ואינם מרפים מבטם ממנו.


הלוויה של ילדה משבט הטופוקה שמתה ממלריה. השבט ידוע בקניבליזם שלו

 

באחד מימי ההפלגה בשעת ערב מאוחרת, נכנס אלי (Ellie), המכונאי של הספינה, ובידו מקלט רדיו. בקול רועד הוא הודיע שהמורדים השתלטו על מבאנדאקה (Mbandaka), בירת המחוז. פנינו השחירו, ידענו שהמלייקה, הספינה הקדמית מבין השתיים, נמצאת כרגע סמוך למבנאדאקה. הצטופפנו כולנו סביב מקלט הרדיו הקטן.

 

תוך זמן קצר הגיע ההודעה המרה: המורדים השתלטו על המלייקה, כשתוך כדי הם שבו תייר ספרדי שהיה על הסיפון. עכשיו, הבנו טוב את המשמעות של הארץ הזו, כמה שהיא מדהימה ואי אפשר להסיר את העיניים - כך היא מתעתעת ואיננה יציבה בעליל.

 

קבוצת המורדים שהשתלטה באותו הלילה על מבאנדאקה והספינה היא תומכת של ז'אן פייר במבה (Bemba) - יריב פוליטי של הנשיא ג'וזף קבילה (שנמצא מוחזק במעצר באירופה על האשמות שביצע פשעים נגד האנושות).


מקלט לשימפנזי Bonobo מחוץ לקינשסה

 

מעבר לרווחים הפוליטיים של המתקפה, המורדים יעוטו על סוכריות בצבע לבן שמשמען הצבת דמי כופר. אם הצבא לא יצליח להחזיר שליטה והעיר תיפול לידי המורדים, כל מחוז אקוויטור (Equateur) יפול לידיהם. ככה זה במדינה שבה הבירוקרטיה מוטבעת עמוק: אם בירת המחוז עוברת יד - שאר ערי המחוז יסורו למרות השליטים החדשים.

 

התחבאנו בכדי להיות פחות חשופים לעיני המורדים

במקביל להתרחשויות, הספינה שלנו עגנה במונגנה (Mongana), כפר דייגים שבו ג'ונגל ובו ממוקם מפעל לייצור שמן דקלים. צבא קונגו סגר את הנהר לתנועה עד שהוא ישתלט על המצב, משום כך ובשביל לא לקחת סיכונים מיותרים, מנהלי הספינה בקינשסה הורו לנו להיכנס לתוך הג'ונגל אל חיק המפעל, שם נהיה פחות חשופים לעיני המורדים במקרה שהם ירחיבו את נקודות ההשתלטות שלהם על הנהר.


אזרחי קונגו נהנים מסבסוד של מפעל שמן הדקלים. בית החולים בבוסונדג'ו

 

בזמן השהות שלנו בתוך הג'ונגל, התוודענו לארנסט, הרופא המקומי. הוא למד רפואה בקונגו ולמרות שהייתה בפניו האפשרות לעקור עם משפחתו למערב (ועדיין יש), הוא בוחר להישאר בקונגו. בית החולים כולל כמה מבנים מבטון, שבהם נמצאים החולים שמקבלים טיפולים תרופתיים בסיסיים למחלותיהם. אין במקום חיבור לחשמל, אבל ישנו גנרטור שפועל כמה שעות ביום. הכסף לבניית בית החולים, תרופות והצוות הרפואי (שני רופאים), מגיע ברובו ממפעל שמן הדקלים שבזכותו המקום קיים ופועל.

 

לאחר מספר ימי המתנה, נתבשרנו שצבא קונגו הדף את המורדים במבאנדאקה חזרה לג'ונגלים (יחד איתם, לקחו המורדים את השבוי הספרדי שלהם, ששוחרר רק כמה שבועות לאחר מכן ללא פגע מיוחד, אך כשכל גופו מגולח למשעי - כנראה איזושהי אמונה תפלה של המורדים). הנהר עדיין היה סגור, ואנחנו הבנו שהסיכון נהיה גדול מדי להמשיך על הנהר. נסענו חזרה לחוף ובעזרת סירה קטנה חצינו את הנהר לגדה הצפונית, ממנה לקחנו מטוס לקינשסה.

 

לא הצלחנו להשלים את החלום לרדת את כל הנהר, אבל מאידך זכינו לטעימה במקום בו המציאות האמיתית נחשפת אל מול העיניים, ללא מסכות וללא רחמים, ארץ שהרבה לא השתנה בה מאז שג'וזף קונרד הפליג בה עם ספינת הקיטור שלו.

 

  • תודות ענקיות לאיציק קורן וחברת MER, ברוך גרנוביטר, משפחת בלטנר ומישל וקנין שעזרו ותמכו

 

לכתבות הקודמות במסע של דן ונדב:

 

 

צילומים: נדב ברנשטיין
לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
ילד מתרחץ ב"עיר אוהלים" שעל המיכליות
צילום: נדב ברנשטיין
חיים על הברג'
צילום: נדב ברנשטיין
התושבים מתפרנסים ממפעל שמן הדקלים
צילום: נדב ברנשטיין
מומלצים