שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    טג'יקיסטן: מסע בין הרים ואנשים - מה עוד צריך?
    המשך המסע של מטפסי ההרים הישראלים בטג'יקיסטן הוביל אותם בין מרתון לילי של כוסיות וודקה וסיפורי מטפסים, לגן עדן אבוד ולכבש שנאלץ לשלם בחייו את מחיר שמחת הסיום המוצלח. ומי האמין שייכנסו לאווירה תנ"כית עם רועה צאן ואשתו, אי-שם בפינה נידחת של האימפריה הסובייטית לשעבר?

    למחרת ההזעה המשותפת בבית המרחץ הרוסי-מסורתי עברנו לאזור גבוה יותר של הרי הפאן. 150 ק"מ בלבד, אבל דרך העפר הנוראית גרמה לנו לבלות עליה את כל היום בנסיעה אטית.

     

     

    הדרך שבה נסענו היא למעשה אחד הסעיפים של דרך המשי, אותה דרך קסומה שהובילה סחורות, ויותר מכך רעיונות ודתות, בין מזרח למערב. לא הרחק מדושנבה ניתן עוד לראות שרידים של מבצרים שחלשו על הדרך ושמרו על ביטחונם של הקרוונים העמוסים לעייפה בסחורות יקרות, שם שתו שיירות הגמלים אחרי כמה ימים במדבר, וסוחרים סינים, הודים ופרסים נפגשו לעסקים.


    מפת טג'יקיסטן

     

    עצרנו לארוחת צהריים במקום אקראי על הדרך, ולא עמדתי בפיתוי - חציתי את הגשר להעיף מבט על הכפר הסמוך. בתחילה הילדים המקומיים ברחו ממני כמו מדיבוק. צילמתי אותם מרחוק, ואט-אט הם הבינו שאני לא נושך, והעזו להתקרב. כעבור שעה כבר שיחקנו אתם "הרצל אמר", והיה קשה לעזוב...

     

    הפתעה נעימה ביום ההולדת

    הגענו למחנה הבסיס של הרי הפאן - כמה מבני עץ זרועים בין בולדרים גדולים ופלגי מים צלולים שמשמשים מטפסים (רובם ככולם רוסים) הנחים בין טיפוסים. משמאלנו התנשאה פסגת הצ'אפדרה - מהפסגות הקשות באזור. טיפוס במסלול הקל ביותר אל הפסגה נמשך כמעט שבוע, כאשר בדרך עוברים טיפוסי סלע קשים בעלי שמות המייצגים את מראם - בין השאר, הספינקס האימתני והצפרדע. שמנו פעמינו לפסגות גבוהות יותר, אך פחות טכניות.

     

    הראשונה שבהן נקראת זאמוק - מצודה, ברוסית. ואכן, הפסגה נראית כגוש סלע בצור, מוכתם בקרחון מצדו האחד, ובמצוק גרניט מן הצד השני. מסלול הצוק פופולארי מאוד בקרב המטפסים הרוסים הפוקדים את המקום, ואחד מהם סיפר לנו כיצד כמעט איבד את חייו בסופה שהתחוללה במשך היומיים של הטיפוס. בחרנו להגיע לפסגה דרך הקרחון המשתפל ממנה, טיפוס הדורש טכניקת קרח ולא סלע.


    נוף צחיח נשקף מפסגת זאמוק (המצודה) בגובה 5,070 מטר 

     

    ערב הטיפוס, בדרך למחנה בגובה 4,000 מטר, החליט רועי, שלא התאקלם היטב לגובה, לחזור בשל תשישות יתר. נשארנו שלושה. יצאנו באיחור, בחמש בבוקר, והתחלנו לטפס במעלה הקרחון שכוסה קרוואסים רבים. חצייתם הייתה קשה למדי, ופעמים רבות היה עלינו לעבור את תהומות הקרח על גבי גשרי שלג רעועים, מה שגרם לשימור כמות הגונה של אדרנלין בדמנו.

     

    סיימנו לחצות את השלג רק בשעה שתיים אחר הצהריים - שעה מאוחרת, בהתחשב בכך שהיה עלינו לחזור באותה דרך. נותרו לנו עוד 150 מטר אנכית לפסגה, כולם על גבי דרדרת סלעים. החלטתי לא לוותר, ניתקתי את החבל משותפי, ויצאתי בריצה לפסגה. כעבור שלושת-רבעי שעה, מטרים ספורים מהפסגה, חלפתי בדרך על פני שני מטפסים רוסים, אולג ולאוניד, שלא הבינו מי התמהוני שפתח במרתון...


    נוף מפסגת זאמוק

     

    זוג המטפסים הוותיקים ממוסקבה הצטרף אלינו לירידה. התיידדנו מאוד, והחלטנו לחבור יחד לטיפוס הבא - הר שבאופן אירוני מכונה "אנרגיה". את יום המחרת בילינו בהליכה לאגם עכור עם השם הלא מפתה muddy lake. האגם מנקז את קרחוני האזור, שסוחבים עמם כמות לא מבוטלת של אדמה. לצערנו נאלצנו לשתות ממימיו, בהיעדר מקור מים אחר. באגם הבוץ חגגתי את יום הולדתי, והופתעתי כאשר חבריי שלפו זיקוק יום הולדת שסחבו כל הדרך לשם...

     

    איזה נוף!

    למחרת יצאנו לטיפוס מאתגר מרום של 3,600 מטר, ויעדנו לפסגת ה"אנרגיה", בגובה 5,100 מטר. במקור תיכננו לטפס יומיים, אבל אולג קבע שמיותר לסחוב אוהל לשם כשאפשר לצאת בחמש בבוקר ולטפס את כל המסלול ביום ארוך אחד.

     

    כך מצאנו עצמנו עולים בזריזות עד למעבר הרים יפהפה בגובה 4,700 מטר, שממנו צפינו על זאמוק מצד אחד, ועל סדרת אגמים מרהיבה מצד שני. הגענו לחלק הטכני של הטיפוס: שלג תלול עד הפסגה. בהובלת אולג הטיפוס היה קל יותר, והגענו לפסגה בשעות אחר הצהריים המוקדמות, לאחר שנעזרנו בחבל שהותירה משלחת קוריאנית על החלק הקשה במסלול.

     

    הנוף היה עוצר נשימה - עד כדי כך ששכחנו לרשום את שמותינו בקופסה, כפי שנהוג לפי המסורת הרוסית... ירדנו במהירות האפשרית, והגענו למחנה באור האחרון, מותשים. אולג עוד תיכנן להמשיך בחושך עד מחנה הבסיס, הליכה של כמה שעות, אבל אחרי כמה כוסיות של וודקה הוא נכנס למרתון סיפורי טיפוסים, וכבר היה ברור לנו ששום דבר לא יגרום לנו לזוז מהאגם המבוצבץ...


    נוף מעורר השראה מפסגת "אנרגיה"

     

    העמק הוא חלום

    כשחמש פסגות מאחורינו, יצאנו לנפוש מעט באגמי קליקולון, שראינו ממעבר ההרים. הצטיידנו מחדש במחנה הבסיס, וחצינו עוד מעבר הרים נמוך בהרבה. כעבור יומיים מצאנו עצמנו בגן עדן אבוד של ממש - עשרות אגמים, מהמרשימים ביותר שראיתי מאודי, בצבעי טורקיז מרהיבים, למרגלות צוק מכוסה קרחונים, מכותרים בפסגות סלע משוננות.

     

    אוהל בודד של רועי צאן העיד על נוכחות אנושית באזור, ועצים מעוותים בזויות משונות העידו על החורפים הקשים הפוקדים את האזור. חצינו אחו רחב שבו פרות לועסות את שאריות הדשא של קיץ שחון. לפתע שמענו צעקות - רועה צאן נופף לנו בידו, והזמין אותנו לאוהלו.


    השחייה באגמי קליקולון הקפואים היא מבחן אומץ (או טיפשות...)


     

    האווירה תנ"כית לחלוטין - הרועה פרס מפת בד על האדמה המכוסה גללי פרה, סמוך לאוהלו, ואשתו הגישה את כל אשר להם: נאן, הלחם המקומי בכל מרכז אסיה, מסין ועד קזחסטן, ולמזלנו - יוגורט טרי.

     

    אחרי שבועיים של אורז ופסטה, קערת יוגורט ועגבנייה טרייה היו בגדר חלום גסטרונומי, והבטחנו לרועה הצאן בשמחה רבה שנחזור גם למחרת. הארוחה לוותה בתה שחור חזק, עוד סממן היכר של מרכז אסיה. שחינו באגם הגדול מבין האגמים שם, במים קרים עד כאב, וצפינו בשקיעה המרהיבה. כל העמק המדהים הזה היה רק שלנו, כך לפחות הרגשנו, והשתקפויות ההרים במים לא הפסיקו להשתנות ולרגש.

     

    מישהו מלמעלה סימן לנו משהו

    למחרת הצטרפו אלינו לאוניד ואולג, שהספיקו לטפס טיפוס סלע קשה במיוחד בזמן שנחנו, והחליטו להוביל אותנו לטיפוס סלע מאתגר. מדובר בפסגה שמכונה "הצפונית"; אמנם רק ברום של 4,000 מטר, אבל קשה טכנית.

     

    בעת שהתחברנו לחבלים שמט רועי את הקסדה שלו, והיא החלה להתגלגל לאורך כמה מאות מטרים במורד ההר. לצערו הוא שוב נאלץ לוותר על הטיפוס, ובילה את מחצית היום בחילוץ הקסדה...

     

    אחד המאפיינים של מדרונות צפוניים הוא שהם מקבלים כמות פחותה של שמש, ובטיפוס הזה הדבר בלט במיוחד - הסלע היה קר עד מאוד, והקפיא את הידיים בזמן הטיפוס. לאוניד הוביל את המסלול שבו כמה מעברים יפים של טיפוס סלע מעניין. בפסגה מצאנו את הפתק המסורתי עם שמות המטפסים שהעפילו לפסגה, טמון בחתיכת פח, בתוספת סוכרייה...


    משפחה של רועי צאן באזור הפאן

     

    עוד באותו יום ירדנו אל מחנה הבסיס, ותיכננו את הפסגה הבאה שלנו - צ'ימטרגה. למרות שמדובר בהר הגבוה ביותר באזור, ברום של 5,400 מטר, להעפלה על הפסגה הזאת יש כמה מסלולים לא טכניים מדי.

     

    נאלצנו לחזור לאגם הבוץ המהולל, ובילינו שם לילה נוסף. למחרת התחלנו לטפס במעלה אחד הקרחונים המזינים אותו. תחילת הדרך הייתה בדרדרת הגרועה ביותר עד כה, והמשכה בקרחון בשיפוע מתון יחסית, שטיפס למעבר הרים יפהפה ברום של 4,500 מטר. הגענו ל"סכין" צרה של סלע ושלג, שהובילה היישר לפסגה.

     

    התחלנו להעפיל לאורכה, ואולם הסלע המתפורר הקשה על מיקום אבטחות מתאימות. בלב כבד ויתרנו על המשך הטיפוס. הקמנו את האוהל על הסכין, בשלג, ובעיתוי המושלם הזה הבנזינייה, אמצעי הבישול שלנו, שבקה חיים. פירוש הדבר - אין יותר מי שתייה, בהיעדר דרך אחרת להמסת הקרח. נראה שמישהו מלמעלה מסמן לנו לרדת מההר...

     

    סיבה טובה לחזור לכאן בעתיד

    למחרת, השכם בבוקר, הצלחנו להפיח מעט רוח חיים בבנזינייה ולבשל קפה שחור מקרח מומס. ירדנו בחזרה אל מחנה הבסיס. העובדה שלא טיפסנו על הפסגה הגבוהה באזור היוותה סיבה טובה לחזור לכאן בעתיד (נקודת מבט אופטימית...)

     

    בדרך לדושנבה טיפסו הטמפרטורות אט אט והגיעו עד 40 מעלות - כמה טוב להיות בהרים! עצרנו לטרוף כבש במסעדה על הדרך, סוף-סוף קצת בשר.

     

    את ימינו האחרונים בטג'יקיסטן בילינו בעיקר באכילה - העיר בורכה בשפע מסעדות אקזוטיות, כשגולות הכותרת היו מסעדה אירנית וגרוזינית. בביקור במסגד המקומי גילינו את יחסם המתון יחסית של הטג'יקים לדת, כאשר נתנו למאשה, בחורה מערבית ללא רעלה, להיכנס למסגד בזמן התפילה!

     

    העיר עצמה מאוד לא מרשימה מבחינה אדריכלית, ולא מתוחזקת משום בחינה. בשירותים במוזיאון המקומי, למשל, נאלצנו להשתמש בפנס... האוכלוסייה המקומית פיצתה על כך, ולא התעייפנו מלחזור לשווקים - דבש ניגר לצד ערמות אבטיחים וחיוך שיני זהב שובה לב.

     

    פגשנו באקראי גם להקה מקומית המנגנת בכלים מסורתיים, שהסכימה לנגן לפנינו ולשיר שירי עם טג'יקיים שמקורם באזור פמיר. שם, כך הסביר לנו הנגן, הכול נקי - המים, השמש, ההרים וגם המוסיקה.

     

    וזו התחושה שעמה יצאנו מהמדינה - ההרים יפים, האנשים יפים - אז מה עוד צריך?


    איזה סיפוק - לסיים מסע מוצלח עם תחושה אופטימית

     

     

     

    צילום: אריאל אמיר, טבע הדברים
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "טג'יקיסטן: מסע בין הרים ואנשים - מה עוד צריך?"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מרבית הטג'יקים דוברי רוסית, וכך תיקשרנו איתם
    צילום: אריאל אמיר, טבע הדברים
    רועה צאן טג'יקי שהזכיר לנו את יוסף וכתונת הפסים
    צילום: אריאל אמיר, טבע הדברים
    רבים קיבלו אותנו בסבר פנים יפות
    צילום: אריאל אמיר, טבע הדברים
    ילדים מציגים בגאווה את הקוראן
    צילום: אריאל אמיר, טבע הדברים
    המסגד המרכזי בדושנבה
    צילום: אריאל אמיר, טבע הדברים
    מומלצים