מכשלי המודיעין עד מחדלי הקברניטים
הטעויות בהערכה, הכשלים בביצוע, הקבינט שמודר וראש הממשלה, שנותר "מכותב לידיעה" וטס לאמריקה: כך הסתבכנו בלב ים ובעולם, וכך נוכל לצאת טוב יותר בפעם הבאה
ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לחכות לוועדות הבדיקה ומבקר המדינה; המשטים הבאים, שהקבינט החליט לעצור גם אותם, כבר בדרך. כדי למזער נזקים, חייבים להבין במהירות מה השתבש בפרובוקציה הקודמת, להפיק לקחים ולהיערך בהתאם. כך נראו ההכנות לעצירת המשט הטורקי והשתלשלות המבצע שהסתבך, ואלה הם הבעיות והכשלים העיקריים.
בשל היקף החומר, יובא כאן לנוחיות הקוראים רק תקציר שלו - את הפירוט המלא ניתן לקרוא בבלוג, במדור דעות ופרשנות .
כל הדרך לים
כבר במרס השנה החלו ההכנות, הערכות המצב והתכנונים האופרטיביים, כולל נוהל קרב חלק עם הגורמים האזרחיים. אגף המודיעין התריע כי מדובר באירוע יוצא דופן, גדול מכל הניסיונות הקודמים להפר את הסגר הימי על עזה. שר הביטחון קבע כי אסור להניח למשט לעבור. הרמטכ"ל הנחה לבחון כל דרך פעולה אפשרית, שלא תכלול שימוש באש והשתלטות פיזית על הספינות. אבל כל אופציה ל"עצירה קרה" שנשקלה ירדה מהפרק, בין השאר מחשש להסתבכות משפטית בינלאומית (אם למשל היה גורם עלום כלשהו מחבל ב"מרמרה" בנמל המוצא הטורקי,
ישראל הייתה מואשמת - בצדק - בפגיעה חמורה בריבונות ואפילו באקט מלחמתי). מפקד חיל הים שכנע את ברק ואשכנזי, שאישרו לבצע השתלטות ואחר-כך להוביל את הספינות לאשדוד.
היה ברור שמלאכת ההשלטות תוטל על שייטת 13, כאשר הסטי"לים וכלי שטח אחרים של חיל הים יהוו מעטפת מרתיעה ויספקו, יחד עם חיל האוויר, לוגיסטיקה ומודיעין מלווה למבצע. בשל ריבוי הספינות במשט, נקבע כי ההשתלטות תתבצע במדורג. שיטה זו, והידיעה כי המשט יהיה כל הזמן בתנועה, חייבה להתחיל במבצע בלב ים, הרחק מאזור הסגר הימי, קרי: במים בינלאומיים. אנשי משרד החוץ התנגדו, מחשש לגינוי עולמי גורף על "פעולה פיראטית". אבל פורום משפטנים שכינס שר הביטחון טען, שהחוק הימי (אמנת סן רמו) מתיר למי שמטיל סגר ימי לאכוף אותו גם במים בינלאומיים.
הנחת העבודה הייתה שניתן להשיג הפתעה טקטית, אם הפעולה תתחיל בחושך והרחק מחופי עזה. עוד העריכו בסבירות גבוהה, כי ההתנגדות על הספינות הגדולות תהיה סבילה - כזו שכמה עשרות לוחמי הקומנדו הימי יוכלו לטפל בה באמצעים פשוטים לפיזור הפגנות (אף שאופציית ההתנגדות האלימה, כולל בנשק חם, נלקחה בחשבון).
הכשל המודיעיני
ההנחות התבססו על הערכת המודיעין בשלבים המוקדמים, ולפיה את המשט מוביל Free Gaza - ארגון פוליטי והומניטארי באופיו, שנמנע מאלימות קשה בהיתקלויות עבר. הערכה זו לא השתנתה בהרבה גם כשהתברר כי הארגון הטורקי המוסלמי-קיצוני IHH נטל לידיו את ארגון ה"פלוטילה", ואף קנה מעבורת נוסעים גדולה כדי להעלות עליה מאות מאנשיו ותומכיו. חלקם הגדול מוסלמים קיצוניים. המודיעין לא העריך ולא התריע כי בין "פעילי" המשט עלולה להיות קבוצה ג'יהאדיסטית, שתפעיל אלימות קשה. זאת למרות שהארגון הטורקי וההיסטוריה האלימה והטרוריסטית שלו מוכרים היטב לקהילת המודיעין הישראלית. תמוהה גם העובדה שאיש לא יזם איסוף מודיעין מהיר בשטח - בנמלי המוצא של המשט ועל הספינות.
על פניו, נראה כי לכשלים הללו אחראים מספן המודיעין של חיל הים (מד"ן), שהיה אחראי לספק לכוחות המבצעים את המודיעין וההערכות הדרושים, וכן חטיבת המחקר באמ"ן, שאמורה הייתה לסייע וללוות את המבצע במודיעין ממקורות שונים. התיאום בין שני גופים אלה היה לקוי, וכך נפלו דברים בין הכיסאות. אך גם המוסד ובעיקר מחלקת החקר של משרד החוץ אינם נקיים מאחריות.
אנשי קהילת המודיעין בהווה ובעבר מספקים כמה הסברים: ראשית, ה-IHH אינו מוגדר כארגון טרור אלים הפועל נגד ישראל, כמו חיזבאללה וחמאס. לכן אין לו קדימות בסדר העדיפויות האיסופי של קהילת המודיעין הישראלית, שיכולותיה ממילא מתוחות עד הקצה ומשאביה מוגבלים. שנית, טורקיה נחשבה עד לפרשת המשט מדינה ידידותית. לכן נזהר המוסד שלא לפעול בשטחה בלי תיאום מוקדם. אבל אין בטיעונים אלה להסביר, מדוע לא הבחינו מומחי אמ"ן ומד"ן בריח הג'יהאדיסטי החריף שהדיפו שידורי האינטרנט והטלוויזיה שהופקו ב"מרמרה".
אנשי המודיעין היו שותפים לכל הדיונים בכל השלבים. אילו העריכו נכון את המידע שהיה בידיהם, ייתכן שחיל הים היה פחות בטוח בעצמו וביכולות השייטת, ויותר יצירתי בתכנון המבצע. זה היה מתבטא למשל בהגדלת היקף הכוחות שהשתלטו על ה"מרמרה", או בהחלטה להשתלט על הספינה הגדולה והבעייתית תוך שימוש מאסיבי באמצעים לפיזור המון משתולל (זרנוקי מים, קצף, גז פלפל ועוד). ייתכן שזה היה מחייב להגיע ל"מרמרה" בשלב מאוחר יותר ובאור יום, כשהכוח המשתלט רואה היטב מי ומה מחכה לו על הסיפונים; זה לא היה גורם לאסון תקשורתי, כפי שחששו בצה"ל, שהרי גם בחשיכה צולם כל פרט מביך ומשפיל במבצע ההשתלטות.
הטעויות בביצוע
במקום שהקומנדו יפתיע, הוא הופתע בעצמו - מנוכחות חבורות הבריונים החמושים בנשק קר. מרגע שהלוחם הראשון (מפקד הצוות) גלש בחבל מהמסוק וכף רגלו נגעה בסיפון, כבר לא הייתה דרך חזרה: חבריו היו צריכים לגלוש אחריו כדי להצילו מהבריונים, שתקפו אותו בחמת זעם במוטות ברזל, גרזנים וסכינים. גם השימוש באקדחים וברובים כבר היה בלתי נמנע. אבל אפשר היה להימנע מכל זה, אם למשל מפקד הצוות, שהביט מטה מפתח המסוק, היה מחליט שלא לגלוש, אלא לעצור ולהתייעץ עם מפקדיו. הוא אמנם גילה אומץ ודבקות במשימה, אבל אולי שגה מעודף מוטיבציה. גם הטייסים, שהיו מצוידים באמצעים לראיית לילה, ראו את הניסיונות להפיל את המסוק על-ידי קשירת חבל ההשתלשלות לאנטנה על הספינה.
השגיאה המרכזית של כוח ההשתלטות הייתה שמפקדיו לא ראו (או לא
הבינו, מסיבות שעדיין צריך לבררן) את תמונת המצב, שהייתה שונה בצורה קיצונית מהצפוי. לכן לא עשו את מה שצריך היה לעשות במקרה כזה: לעצור, להעריך מחדש ולשנות תוכנית. למשל: לקרב את ספינת הזרנוקים ל"מרמרה" ולהשתמש בה ובאמצעים אחרים להדיפת המתפרעים. צריך גם לברר אם היו למפקדי הכוח תוכנית חלופית ועתודה של לוחמים ואמצעים לביצועה, ללא שימוש בנשק חם. ואם הייתה - האם לא מנע תיאום לקוי בין הכוחות את הפעלתה.
מחדלי הדרג המדיני
ראש הממשלה, אחרי שסיכם עקרונית עם ברק וליברמן שצריך לעצור את המשט, הטיל את תפוח האדמה הלוהט הזה לחיקם של שר הביטחון והרמטכ"ל. הוא עצמו נשאר על תקן "מכותב לידיעה" בתהליך קבלת ההחלטות הלאומי (שהפך למעשה להליך פנימי של מערכת הביטחון). נתניהו לא דרש חוות דעת, כפי שמחייב אותו החוק, מהמועצה לביטחון לאומי, ואחרי שכבר הוחלט לכנסה - לא דפק על השולחן כשנציגי צה"ל לא הופיעו לדיון בפניה. הוא לא כינס התייעצות בקבינט, וגם ה"שביעייה" נועדה בעצם לאשר החלטה שהוא וברק קיבלו מראש. לבסוף יצא למסע בצפון אמריקה כשהמשט כבר הפליג, למרות שהיה ברור שלבלימתו יהיו השלכות מדיניות חריגות.
שר הביטחון מצידו קבע אסטרטגיה לעצירת המשט, דאג להכנת הרקע המשפטי, עקב מקרוב אחר כל שלבי נוהל הקרב בצה"ל ואף ניהל כמעט לבד את המערכה המדינית והדיפלומטית, שבאמצעותה ניסה למנוע את ההפלגה. אך שגיאתו הייתה שפעל כסוליסט ובעצם מנע משרים אחרים, מהקבינט ומהמועצה לביטחון לאומי לתרום מיכולותיהם וניסיונם.
שר החוץ, בגלל נכותו המדינית, נאלץ להסתפק במעמד של צופה מהיציע הן בזמן המערכה הדיפלומטית לעצירת המשט והן לאחר ההסתבכות, כשהגיעה השעה בה כל המדינה הייתה צריכה להתגייס למזעור נזקים.
השר לעניינים אסטרטגיים, משה (בוגי) יעלון, ניסה, אבל לא התאמץ מספיק, להשתתף ולערב את משרדו בתהליך קבלת ההחלטות. לעומת זאת, אחרי ההסתבכות, הוא הצטיין בחיסול חשבונות עם יריביו ובראשם שר הביטחון.
הממשלה הייתה צריכה ויכולה לדון בהסרת הסגר היבשתי על הרצועה - מצור הכוסברה והפסטה - כחודשיים לפני אירוע המשט. היו שרים שהציעו זאת. אילו התכנס הקבינט והחליט מה שהחליט השבוע, היה שומט את השטיח התעמולתי מתחת לרגלי המארגנים ומאפשר לישראל לטעון ולהוכיח כי היא מתמקדת רק בסגר הימי, הנחוץ לביטחונה ולביטחון תושביה.
עדיין לא מאוחר להפיק לקחים. הצבא, כרגיל, נרתם לעניין במרץ ביושר ומתוך אינטרס אמיתי למנוע את הישנות השגיאות. גם הדרג המדיני ומערך ההסברה (שתחקיר זה לא בחן) כבר הרימו את הכפפה. אולי בפעם הבאה יתפקדו הקברניטים הפוליטיים טוב יותר.
לפנייה לכתב/ת 
