סופר נני תלמד הורוּת? עדיף סופרנוס
למדתם משהו מתוכניות הריאלטי המחליפות בין אמהות או שולחות למשפחה יועצים ומטפלים שונים? הפסיכולוג גיל ונטורה מבקש מכם לזכור שלא מדובר במציאות, אלא באשליה שצולמה, נערכה, הודבקה ונעטפה באריזת מתנה דרמטית ומותחת
טלוויזיה מסחרית היא לא ישות שכוונתה להזיק, אבל היא בהחלט ישות שכוונתה להרוויח. בעבר הלא רחוק, סל המוצרים של הטלוויזיה המסחרית הכיל שני מוצרים נפרדים שכמעט ולא התערבבו: אמת ובדיה. על מדף האמת היו מהדורות חדשות, תכניות תעודה, שידורי ספורט, פסטיבלים וכיו"ב. בארון הבדיה שכנו בשלווה סדרות משלל ז'אנרים וגם סרטים.
ואז הופיע הריאליטי. הוא לבש איזור חלציים, שר מול קהל נרגש, החליף בין אמהוֹת כמו קלפן מנוסה, עלה על הספינה ועגן בארץ הקודש. פרשנים והדיוטות התבוננו ולא ידעו איך לאכול את ייצור הכלאיים הזה (וכל אותו הזמן ילדיהם התמכרו לאיש ולחלום, אבל על כך בטור אחר).
ללמוד מה"מציאות"?
הריאליטי מבלבל אותנו. האמנות לא. אם האמנות תוארה כ"שקר המלמדנו אמת", הרי שאת הריאליטי ניתן להגדיר כ"שקר המתחפש לאמת ולא מצליח ללמד אותנו כלום" (למרות שהוא מתיימר). כמו שעונות ארוכות של כוכב נולד לא הצליחו עדיין לייצר אמן משפיע אחד בעל שיעור קומה, תעוזה ואמירה, כך גם שטף היסטרי של משפחות מהארץ ומחו"ל שהתפרקו מול המצלמות, נרמסו פעמיים – מול הילדים ומול הקהל – וניאותו לחשוף ערוותן... ובכן, כל השצף קצף הזה לא ממש שיפר את איכות ההורות שלנו ואפילו לא חידד את הדיון בסוגיות המשמעותיות של הורים וילדים בעידן המודרני. אמת, לא מעט משפחות זכו לברכה והקלה עקב הכישורים המקצועיים של הכוכבים, אבל אותן משפחות היו מסתייעות לא פחות - ואולי אף יותר – בהיעדר המצלמות.
אנחנו נותרנו עם האשלייה המסוכנת שאנחנו נחשפים ל"אמת" ולומדים מ"החיים האמיתיים" איך לתקן תקלות ולפתור בעיות בין הורים וילדים. קיבלנו המון המון "כלים" ו"טיפים" ושיפרנו "מיומנויות". שכחנו שמדובר באשליה. אשליה שצולמה, הוקלטה, תוחקרה ארוכות לפני, סוננה, נערכה, בושלה, קוצצה, הודבקה ונעטפה באריזת מתנה דרמטית ומותחת כדי להתגבר על תסריט האימים של כל איש טלוויזיה – שהצופה יזפזפ לערוץ אחר. ("אחרי הפרסומות – רגע האמת של משפחת ישראלי: לאפשר לילד להסניף טיפקס או לא?").
החיים שלנו עם הילדים הינם מהות אינסופית וענקית – ובלתי מושלמת. המהות הזו החלה הרבה לפני שהתחקירן של התכנית איתר אותנו. תהליכים מסויימים כבר החלו. תהליכים אחרים נעצרו. כל אחד מהמשתתפים מתפקד שעות ארוכות הרחק מעין המצלמה – בגן, בעבודה, בבית הספר, במיטה ומה שמוצג לעדשת המצלמה הוא רק חלק. חלקיק.
בדיה או מציאות?
אנשי מקצוע רציניים מסתכלים על המשפחה כמערכת. משפט קצת יבשושי אבל נכון להחריד – המערכת המשפחתית מורכבת בעצמה מתתי מערכות, מתקשרת ונוגעת באלפי מערכות חיים אחרות (שכנים, קהילה, משפחה מורחבת, עיר, עבודה, מדינה) סופגת השפעות ומשפיעה בעצמה, יש לה היסטוריה והעיקר – מתחוללים בה תהליכים סמויים שלחלקם לוקח זמן להבשיל! הכורח הרייטינגי המופרך של להשיג תוצאות בתוך שבועיים של צילומים לא בהכרח עשוי להתאים למשפחה שנאבקת, שצריכה להיאבק, שמתחבטת בסוגיות עמוקות של חיפוש זהות, מציאת האיזון בין זוגיות והורות, תלות של ילדים מול עצמאות ועוד.
אני מעדיף אלף אלפי מונים את עולם הבדיה על פני הריאליטי כביבליוגרפיה לחיים. היתרון האדיר של תכנית כמו "הסופרנוס" הוא שהיא לא מנסה לחנך אף אחד. היא מאפשרת לי להציץ באופן חד באמת לעולמות של אנשים אחרים וללמוד משהו על עצמי. אני לא מורח אתכם. טוני סופרנו (ג'יימס גנדולפיני התותח) לימד אותי להתמודד עם המתח שבין משפחתיות וקריירה, לקח אותי ביד ואמר לי שגם לו קשה מאוד להבין מה התפקיד המדויק של גבר בשנות האלפיים וגם... טוב, אני אפסיק כאן לפני שהאדון ישלח לי חשבונית. לא מסתבך עם איטלקים.
אני לא יוצא כאן בקריאה להכניס סרטי מאפייה כחלק מתוכנית הלימודים לגיל הרך. אני רק טוען שהורות היא משימה שאנחנו אמורים לבצע לבד, תוך דיאלוג פנימי בלתי פוסק. מה שמקפיץ את ההורות שלנו קדימה הוא התהליך המחשבתי והרגשי ולא הטיפ החכם שקיבלנו ולימד אותנו איך לפתור את זה שהילד לא מפנה את הצלחת של הפסטה של ארוחת הערב ישר לתוך הכיור. רינת פרימו קולגתי יכולה לספר לכם טוב ממני על כוחה המלמד והמרפא של הספרות. אני יכול רק לנסות להוריד את מפלס ההתלהבות מהמציצן שהתחפש לחושף צדק אמיץ.
הורות בטלויזיה היא אולי אחלה ריאליטי, אבל היא ממש, ממש לא המציאות.
גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג ומנחה סדנאות וקורסים בנושאי "הורות שפויה, הורות אפשרית "
לפנייה לכתב/ת 
