"מה רע במסיבות שתייה ומופע חשפנות?"

מעמד סיום התיכון הוא רגע מרגש מעצם טבעו. התיכוניסטים לשעבר מציינים את סופו של פרק משמעותי בחייהם. ליבם נתון לרגעים שלא ישובו עוד ולחששות מהעתיד הקרוב. אולם, בשנים האחרונות, אנו עדים לתופעה מדאיגה, לפיה מסיבות הסיום בתיכונים רבים נוטשות את מעמדן הסימבולי המרגש ונעשות יותר ויותר דומות לטקסי ה-prom הראוותניים המוכרים לנו מארצות הברית (כן, גם על גזרה זו השתלטה התרבות האמריקאית).

כך אנו שומעים יותר ויותר על מסיבות ראוותניות, הגעה בלימוזינות, השקעה של מאות ואפילו אלפי שקלים בביגוד ותסרוקות ושאר תופעות שלא נראו בנוף הישראלי בעבר. גרוע מכך עשרות מונים, מסיבות הסיום הופכות לקרקע פורייה למגוון התנהגויות סיכון – צריכת אלכוהול בכמויות משכרות, וונדליזם, צריכת סמים ולאחרונה אף שמענו על מסיבות שכללו מופעי חשפנות כמתאבן ל"אוהלי התייחדות" - לזוגות הצעירים הזקוקים לפרטיות. בכמה תיכונים דווח על "חגיגה" הכוללת קריעה (כמובן לא קריאה!) של מחברות וספרי הלימוד. נראה שאין גבול לפריקת העול.

"לא ידעתי, לא שמעתי"

לכשנודעו להורי התלמידים פרטי האירועים שהתרחשו בפסטיבלי הסיום של ילדיהם, התחלק ציבור זה כהרגלו לשלושה מחנות דעה: מחנה אחד כולל את ההורים הכואבים, הכועסים והמתוסכלים אשר אינם מבינים כיצד הורשו בני הנוער להוציא לפועל חגיגות סיום שערורייתיות שכאלה.

עיקר זעמם ותסכולם מופנה אל אותם הורים אשר טוענים כי אינם רואים באירועים אלה משהו בלתי ראוי ולעבר פרנסי העיר, האחראים על המסגרות החינוכיות ואל הנהגת בתי הספר האמונים על חינוכם של ילדיהם, אשר לא מנעו מבעוד מועד את האלמנטים הבלתי חינוכיים מחגיגות הסיום של תלמידיהם.

מנגד, נמצא מחנה ההורים אשר לא רואה שום פסול באירועים אלה ואף מצדיקם. לפיהם, "הרי מדובר בנערים ונערות בני 18, אשר בעוד חודש יחזיקו רובה בו יגנו עלינו. מה הצביעות הזו? שייהנו להם".

את המחנה השלישי (זה שבדרך כלל נמנע בהצבעות) ניתן לכנות בשם קבוצת ה"לא ידעתי, לא שמעתי, לא ראיתי". מעין מחנה הורים אדיש ובלתי מעורב, אשר בתשובה לשאלה בנדון יטען כאמור שלא היה מודע לאירועים המתוכננים וכי לו ידע, יתכן והיה מביע את דעתו כנגדם. את תגובתם הסטנדרטית של ראשי העיר, מנהלי מחלקות החינוך ומנהלי בתי הספר, אפשר לחזות מראש והיא תמיד (אבל תמיד) תכלול את המרכיבים הבאים: גינוי תופעות אלו, אמירה כי הם עושים כל שביכולתם למניעתן והבטחה כי יתחילו מיד בפעולות מניעה נוספות.

קשה להישאר אדישים לנוכח קבוצת ההורים אשר אינם מוצאים כל רע במסיבות הסיום הללו. אלו אותם הורים אשר טוענים כי "זהו דור אחר, מתירני יותר ושאין להילחם בכך, אלא להיפך – על המבוגרים לתמוך בבני הנוער ובתרבותם המשוחררת".

רק עוד מסיבה

ואכן מתעוררת השאלה – מה הבעיה? מה רע במסיבות שתייה, מופעי חשפנות ואוהלי התייחדות? למעשה, התשובה היא עצובה ומדכאת. מסיבות אלו - הן למעשה "תעודות הבגרות" האמיתיות של בני הנוער. הן מסכמות את מגוון ההתנהגויות הלא ראויות אשר רכשו הצעירים לכל אורך שנות ההתבגרות שלהם. הן תעודת עניות לכישלון חברת המבוגרים לשים גבולות להתנהגויות סיכון אלו.

בעצם, אופיין של מסיבות הסיום הללו ממש לא צריך להפתיע אותנו. הסטטיסטיקה העצובה מצביעה על כך שנערים ישראלים בגילאי 11-13 נמצאים כיום במקום השני באירופה בכמות צריכת האלכוהול ואילו שיעורי ההצקה, הבריונות והזלזול בכבוד החבר הם מן הגבוהים בעולם המערבי. והרי זה מובן - שעבור נער שמעולם לא צרך אלכוהול, שתיית אלכוהול חד פעמית במסיבת הסיום איננה הרסנית והיא לא מהווה דפוס התנהגות חוזר. אולם, לצערי, אין זה המצב. מסיבת סיום התיכון היא "רק עוד מסיבה", בה האלכוהול הוא מרכיב עיקרי ואליו מתווספות עוד התנהגויות סיכון.

האם התנהגויות סיכון אלו מסתיימות במסיבת סיום התיכון? האם למחרת בבוקר בני הנוער הצעירים מתעוררים כבני אדם בוגרים, האחראים להתנהגותם ולמתרחש בסביבתם ובארצם? הסיפורים המציפים אותנו חדשות לבקרים בתקשורת מצביעים כי ממש לא כך הדבר. צעירים בארץ מעורבים יותר מכל קבוצת גיל אחרת בהתנהגויות סיכון ובתוצאותיהן ההרסניות גם בהמשך חייהם. אנו שומעים על תאונות דרכים (חלקן תאונות פגע וברח), בהן מעורבים צעירים שנהגו תחת השפעות אלכוהול וסמים. אנו עדים במו עיננו לתופעות שליליות רבות אחריהן נוהים המוני צעירים כי "כולם עושים את זה" (הפרעה לציבור, הרפתקאות מסוכנות, יחסי מין לא בטוחים ועוד).

"לכולם מרשים"

מה תפקידם של ההורים במסיבות הסיום בפרט ובתהליכי קבלת החלטות של ילדיהם לאורך שנות חייהם הצעירות בכלל? לצערי, הניסיון המקצועי שלי מלמד כי לא אחת מתייצב ההורה ומגן על התנהגויות בלתי ראויות של המתבגר שלו כפועל יוצא של חוסר יכולתו להשפיע על בחירותיו הבלתי ראויות ולעיתים אף המסוכנות של ילדו.

ההורה חושש להיכנס עם בנו/בתו לעימות, אשר קרוב לודאי יביא בעקבותיו (טרם קבלת ההשפעה הרצויה), לתגובות של כעס, עלבון, חרם, אלימות מילולית ולעיתים גם איום מצד המתבגר כי יפסיק לתפקד ו/או יעזוב את הבית אם לא יקבל את מבוקשו. תגובות אלה בתוספת האמירה המוחצת כי "לכולם מרשים" קשות מאוד לעיכול לחלק גדול מההורים הבוחרים משום כך לוותר על העימות, למצוא צידוק רציונאלי לרצונותיו של הנער ולחוסר רצונם להתמודד ולחנך.

לכן, מאמצים הורים אלו עמדה התומכת ברצונותיו של בנם (if you can’t fight them – join them). לעומתם, דווקא אותם הורים אשר זועקים לשמיים לנוכח מפגן זה של התנהגויות אנטי חברתיות ומסוכנות, הם ברוב המקרים ההורים לאותם צעירים אשר לא יעסקו בעצמם בהתנהגויות סיכון. הורים אלו, מצליחים לרוב להנחיל לילדיהם את המסוגלות להבחין בין טוב לרע, לעמוד בפני השפעות חברתיות שליליות ולחץ חברתי, ולפתח אחריות אישית המביאה להימנעות מהתנהגויות מסוכנות. נראה כי מספרם של הורים איכותיים אלה הולך ויורד...

הורים, מורים ואנשי חינוך יקרים, אל לנו לזלזל בחשיבות יכולתנו להשפיע על הצעירים. יתרה מכך – זוהי חובתנו. אל מול כל המסיבות שתוארו לעיל, חשוב לזכור - אפשר גם אחרת. תיכונים רבים ברחבי הארץ מצליחים לארגן טקסי סיום מכובדים, צנועים ומרגשים ובעקבותיהם מסיבות מהוגנות ומבוקרות.

בתיכונים אלו, ניתן לרוב לראות את המעורבות הרבה של כל המבוגרים – החל בהורים, המשך במורים, במחלקת החינוך בעירייה ועד לרשות כולה. כל המבוגרים הללו מתאגדים יחדיו. מחד – מסייעים לילדיהם לארגן אירוע מכובד, מכבד ובמקביל צנוע ופרופורציונאלי, ומאידך – אינם מוותרים על שימת גבולות ואינם מאפשרים את התרחשותן של התופעות השליליות והמבישות כפי תוארו לעיל.

כן, חינוך לאיפוק, להבלגה, להתחשבות בזולת ולצניעות, דורש בין השאר לפעמים אומץ הורי ונכונות לא לשחות עם הזרם, לא לנשוא חן ויכולת עמידה בלחצים. כאשר עושים זאת, התוצאות יכולות להיות נפלאות. אגב, בשקט, כאשר אף אחד מחבריהם אינו שומע אותם, הם, הילדים שלנו, יודו כי הם מצפים זאת מאיתנו ומאוחר יותר גם יודו לנו.

• תודה לקרין בר על הסיוע בכתיבת הטור.