1 מ-5 נרצחות - אתיופית; "לעצור מיד בעל מאיים"

רות רזניק, מחלוצות המאבק באלימות נגד נשים בישראל וכלת פרס ישראל למפעל חיים, נחרדה כשקראה אתמול (ב') על רציחתה של מסרט עלמו בלילה הקודם בפתח-תקווה. עלמו נרצחה בידי בעלה לשעבר, נגדו הגישה מספר תלונות במשטרה לאחר שאיים עליה - האחרונה ממש דקות לפני הרצח - והוא היה אמור לעמוד לדין בגינן. רזניק קראה - ונזכרה כי באותו תאריך בדיוק לפני 31 שנה, 18 ביולי 1979, במקלט לנשים מוכות אותו ניהלה, נרצחה כרמלה נקש בידי בעלה, יוסי אשכנזי - שבדיוק המתין למשפטו בעוון עבירות תקיפה קשות נגדה.

31 שנה חלפו, ורזניק, ממייסדות שדולת הנשים בישראל ומנכ"ל עמותת ל.א המפעילה מקלטים לנשים מוכות, מוצאת עצמה מלינה על אותם מחדלים בדיוק. "זה לא חדש", אמרה אתמול ל-ynet. "אני מאשימה את המערכת. צריך לעצור מיד אדם כזה". החשש הגדול שלה הוא שרצח כזה יעודד חקיינים: "אני קוראת את התגובות באינטרנט של אנשים שמטילים את האשמה על האשה, כאילו היא עשתה משהו. יכול להיות 'קוֹפּי-קט' שיאמר לעצמו, 'גם אני יכול ללכת לאשה ולגמור אותה ככה'".

רזניק נזכרת שיוסי אשכנזי היה אמור לעמוד לדין, והמשפט נקבע לסוף חודש יולי - ובינתיים בית המשפט שחרר אותו. "אז הוא הגיע למקלט שניהלתי", סיפרה, "ורצח אותה לעיני הנשים. עכשיו שוב המקרה הזה חורט על לבי הכואב. מאז, אני נאבקת בנושא, כדי שטחנות הצדק יפעלו בזמן".

העמותה שבראשה עומדת רזניק אוספת נתונים סטטיסטיים על רצח נשים בידי בני זוגן מאז 1992 - "ולצערי זו לא הפעם השנייה שזה קורה מאז. כל מערכות השלטון צריכות להבין: לא סתם אשה מגיעה וטוענת שבעלה ירצח אותה. לא סתם הן פוחדות. לא יכול להיות שהבית יהפוך למקום המפחיד ביותר לאשה, עד שהיא נרצחת".

31 שנה וכלום לא השתנה. רצח כרמלה (אשכנזי) נקש

"אני לא מאשימה את השוטרים שלא ליוו אותה הביתה", היא מוסיפה. "הוא היה תופס אותה למחרת. המערכת היא האשמה - יש גברים שמהווים סכנה, ויש כל מיני סימנים לכך, זרקורים אדומים, ובמקרים האלה חייבים לעצור עד העמדה לדין. זה סיפור חוזר. שיעבדו בבית המשפט 24 שעות, כמו בית החולים. שיכפילו את השופטים. הכל כדי שהנשים הללו יספיקו להגיע למקלט". היא אף מאשימה את המערכת בסדר עדיפויות לקוי: "אסור שמה שפופולרי יהיה קודם".

"יכלו להקדים את התיק - כמו טלנסקי"

להגנת המערכת המשפטית נחלץ השופט בדימוס שלי טימן - שדווקא כן מטיל את האשמה על המשטרה. "התביעה במשטרה לא ביקשה לקדם את התיק הזה", הסביר בשיחה עם ynet.

"זה נשמע נורא, אך לדעתי שום משפט ושם עונש לא ימנע מאדם כזה לרצוח את אשתו. זה היה קורה רגע קודם או רגע אחרי. היו מקרים שאחרי חמש שנות מעצר אדם בא ורצח". 

"צריך להכפיל את מספר השופטים, אחרת המצב יימשך", הוא קובע. "כבר שנים שאנו עם 500 לכל הערכאות". לדבריו, חשודים רבים, גם במעשים קשים יותר, יושבים בבתיהם, "והם מואשמים בעבירות חמורות הרבה יותר מהעבירות בהן הואשם הבעל קודם הרצח במקרה זה".

במקרה זה, הוא טוען, אם יש אשמה עיקרית - זו המשטרה: "יש אפשרות לתביעה המשטרתית לקחת תיק אחד, ולבקש להקדימו מסיבות כאלה ואחרות. לנמק זאת במצוקת המתלוננת, וכך המצב לא בלתי ניתן לתיקון. למרות שספק אם זה היה מונע את הרצח, ההרגשה כאן היא לא טובה, לא של מערכת המשפט, ובטח לא של המשטרה, שבאפשרותה להקדים תיקים - לבקש לשמוע בעדות מוקדמת, בדומה למקרה טלנסקי. המזכירות של בית המשפט איננה יודעת מה התיק החמור יותר, לכן היה על המשטרה להגיש בקשה. היא הייתה נידונה לפני הפגרה. אין שופט שיסרב לכך".

"מעגל של חוסר אמון בממסד". סוכת האבלים של מסרט (צילום: ירון ברנר)

"שדולות הנשים לוחצות, ויש מחלקה במשטרה שצריכה לדאוג שתיקים כאלה יידונו לפני תיקים אחרים", מסכם טימן. "זה הרי לא תיק מסובך. אך שוב, יש מקרים לא מעטים, ולא ברור אם היה אפשר למנוע את הפשע".

"עובדת סוציאלית בת העדה יכלה להציל אותה"

עמותת ל.א אוספת נתונים על רצח נשים בידי בני זוגן זה 18 שנה - ובין הנתונים האלו (למטה: נתוני העשור האחרון), בולט אחד מרכזי: כמעט 20 אחוז - אחת מכל חמש נשים נרצחות - היא בת העדה האתיופית, פי 12 משיעור בני העדה באוכלוסייה. תורמים לכך מספר גורמים: השינוי במעמד הנשים עם ההגעה לישראל, הקושי של האשה להתלונן בחברה מסורתית, העדר אנשי המקצוע יוצאי העדה, והעלמתם ההדרגתית של המוסדות החברתיים של העדה עצמה, מאז העלייה לישראל. "הכתובת שוב הייתה על הקיר", אומרים מומחים ובני העדה, ומנסים להסביר מדוע שוב הפערים החברתיים, לאחר עשרות שנים, מנעו מהשוטרים לקרוא את אותה הכתובת.  

הנתונים באדיבות עמותת ל.א. - לחימה באלימות נגד נשים

נתונים משנים קודמות ופירוט מלא של כל המקרים - באתר העמותה

חוקר העדה האתיופית, ד"ר ארנון אדלשטיין, סבור שהקשר בין העדה לרשויות החוק לוקה בחסר משמעותי, בעוד שהמערכת החברתית של העדה עצמה התמוססה עם ההגעה לישראל - וכך נוצר חלל גדול.

"יש בעיה חמורה, ולא פועלים נכון למיגורה", הוא מסביר בשיחה עם ynet.

הוא מצביע על פער תרבותי מול רשויות החוק והאכיפה. "עומדים מול האשה שוטרים שלא מבינים למה היא מתכוונת בדיוק, ולא דוברים את השפה", הוא מתאר. "אין מי שידבר איתה בסגנון ובמילים שלה, ויבין שיש פה מצוקה של ממש. עובדת סוציאלית בת העדה יכלה להציל אותה". הפער הזה, לדבריו, יוצר "מעגל של חוסר אמון בממסד, ופחות אתיופים שפונים לקבלת שירותים. ההזנחה הזו קיימת שנים. רק כשקורה משהו חריג, התקשורת מגיבה - אבל לאחר יום חוזרים לשגרה. באופן כללי, בארץ לא מגיבים למצוקה".

ד"ר אדלשטיין, קרימינולוג בהכשרתו, מחבר בימים אלה ספר בנושא רציחות בתוך המשפחה, בו מוקדש חלק נכבד למקרים בקרב העדה האתיופית - אותה הוא חוקר זה 15 שנה. "אני לא רואה שינוי לטובה בכל השנים הללו", הוא אומר. "המצוקה רק גוברת". אמנם, לדבריו, גם באתיופיה הייתה אלימות במשפחה, "אך שם היו פונים במקרה מוגזם לזקני העדה, שהיו קוראים לבעל לשיחה, ומזהירים אותו. פה נטרלנו את המוסד שהיה מאוד יעיל באתיופיה, ולא נתנו פיתרון יעיל אחר".

"הגברים איבדו את המעמד בבית"

מה הסיבות העמוקות לאלימות הנוראה הזו נגד נשים בעדה, שנחשפת שוב ושוב? "עקרות הבית הפכו למפרנסות, ונקלטו טוב יותר מהגברים", מסביר ד"ר אדלשטיין, ראש החוג לחינוך בלתי פורמלי במכללת קיי בבאר שבע. "הגברים הרגישו שאיבדו את המעמד בביתם. במקרה המדובר, הפרידה מהבעל והאיום במשטרה היוו איום נוסף על הגבר. זו פגיעה קשה במעמד הגבר, שהפסיד הכל: סמכות, כבוד, והגרוע מכל - הכביסה המלוכלכת יצאה החוצה, ומוציאה לעדה ולו שם רע. חייבים במצב כזה לתת מקום לתרבותיות. אין לנו רגישות תרבותית בישראל".

"התייחסו למצב כאילו זו עוד תלונה - ושיחררו אותה" (צילום: ירון ברנר)

הח"כ בן העדה, שלמה מולה, מתמקד בכשלי מוסדות המדינה: "התנהלות מערכות השלטון, ובייחוד מערכת המשפט, היא שערורייתית. הם פשוט מפקירים את עולות אתיופיה", אמר והצביע גם הוא על העדר הבנה של תרבות המשפחה האתיופית כסיבה למצב: "לא מבינים שאם אשה אתיופית מגיעה ומתלוננת, מדובר במאה אחוז סכנת נפשות. אם היו מבינים את זה, ייתכן שהרצח אתמול היה נמנע. אשה שגרה בעבר בראשון-לציון, הולכת ומשתכנת ליד משפחתה בפתח תקווה? זה לא נהוג בעדה האתיופית, אך למרות זאת, לא הזמינו מדובב, התייחסו למצב כאילו מדובר בעוד תלונה - ושיחררו אותה".  

רחמים מלקו, בן העדה ורכז קואליציית "יחדיו" למניעת אלימות בתוך המשפחה ובני נוער בקרב העדה, מטעם ארגון שתיל, מסביר שהארגון סימן כמטרה את נושא החדרת אנשי המקצוע האתיופים לתפקידים רלוונטיים בכל המערכות - "מביטוח לאומי, דרך בתי חולים, בתי המשפט ועד למשטרה".

אך לדבריו, בהעדר מימון ותמיכה ממשלתיים, ספק אם הפרויקט יתרומם, ובכל מקרה אין בכך די: "לאחר מכן דרוש טיפול מערכתי - הגברת המודעות, הכשרה של אנשי אקדמיה בנושא המשפחה. אך לכל אלה דרוש תקצוב".

לדבריו, הקצר בתקשורת עם הרשויות הוא הסיבה הישירה לשרשרת אי ההבנות שהפקירה את מסרט עלמו לחסדיו של הגרוש האלים: "ממה שחקרתי עד כה, הבנתי שלא היה אדם שדיבר את השפה, ולא היה מי שיתרגם לה את דברי השוטרים. אני מבין שהשוטרים ביקשו להסיע אותה ולא ניתן היה לעשות זאת מיד, אך ייתכן שאם היה מתורגמן, הנחתם שהיא תמתין הייתה משתנה, או לחלופין - היא הייתה מבינה טוב יותר את רצונם".

ד"ר אדלשטיין מסכים עם מלקו, וממשיל את המצב הרגיש בעדה לקורבנות אונס: "בעבר גברים היו חוקרים מתלוננות. הן היו פוגשות גבר סקפטי, חוקר לא רגיש. המשטרה עשתה מהלך גדול ובכל תחנה יש קצינה שזהו תפקידה - לחקור תלונות כאלה. לא פחות רגיש הוא הנושא הזה. אשה מהעדה הייתה מבינה את המצב, ואולי גורמת לגברת הזו לעבור למקלט, ומונעת את הסוף המר".