בשנים האחרונות עולה בהתמדה מספרם של בעלי ההון הישראלים, שהחליטו להקים קרנות פילנתרופיות פרטיות. לכאורה, צעד לא ברור ולא רציונאלי לחלוטין. אם אותם אנשים משקיעים את כספם בחברות ציבוריות התורמות מדי שנה לקהילה, מדוע עליהם להקים בנפרד קרן פילנתרופית אישית או משפחתית? מדוע הם מחליטים להצהיר שהם עומדים להשקיע מספר מיליוני שקלים בשנה - ועוד לחשק את עצמם בתחומי השקעה וקהל יעד מוגדרים?
אולי מדובר בשיקולי מס או חקיקה? בהחלט לא. החקיקה הקיימת בישראל אינה תורמת לרציונאליות של צעד כזה: מקימי קרנות פילנתרופיות אינם זוכים לתמריצי מס, והחקיקה אינה תומכת בשום דרך בעידוד העשייה בכיוון הזה. אולי שיקולי פרסום ותדמית? גם זה כנראה לא הסיפור. בהיעדר ישות משפטית בשם "קרן" בישראל, אין כל תיעוד מסודר של הקרנות הפילנתרופיות.
בארה"ב ובאירופה הפילנתרופיה הפרטית היא נפוצה מאוד והפכה כבר לחלק מהתרבות העסקית. בעלי ההון במדינות אלה מעודדים את החברות שלהם לתרום לקהילה, אך לצד "הפילנתרופיה התאגידית" הם גוזרים על עצמם לקחת חלק ב"פילנתרופיה פרטית" ומקימים קרנות פרטיות (שאדם פרטי או משפחה מקימים) וקרנות ציבוריות (כשהכסף מיועד למטרה ציבורית והקרן נמצאת תחת הנהלה ציבורית).
החקיקה במדינות אלה גם תומכת בפילנתרופיה הפרטית: היא מעודדת העברת כספים לקרנות, ומצד שני מחייבת את הקרנות לחלק תרומות מדי שנה, כך שהכסף לא יישב כ"אבן שאין לה הופכין". אז מה מניע את בעלי ההון הישראלים לאמץ את המודל הזה ולהקים קרנות פילנתרופיות פרטיות?
ראשית: קרן פרטית מאפשרת לבעלי ההון לעסוק בנתינה ולערב כמה שפחות שיקולים זרים. העובדה שהתרומה אינה מתבצעת דרך העסק, פוטרת את התורם מלערב שיקולים של דעת קהל, חיזוק ערכי המותג, העברת מסרים שיווקיים וכו'. באמצעות קרן פרטית יכול התורם "ללכת עם הלב" – להגדיר לעצמו היכן הוא רוצה לעשות שינוי, ושם לתרום. הדיסקרטיות של הקרנות הפרטיות מאפשרת לתרום גם לנושאים שאינם אהודים בציבור או שאינם במרכז סדר היום, כמו סיוע לילדי פליטים, שיח בן דתי, קידום עדה מסוימת ועוד.
שנית: הקמה של קרן פרטית או משפחתית היא דרך נפלאה לשלב בין הדורות השונים במשפחה -לכנס את כל בני המשפחה, לקיים שיחה סביב הערכים המשפחתיים, לערוך דיון על חברה אידיאלית וכיצד ניתן להגיע לשם. שיחות משותפות כאלו, במטרה להגדיר ביחד את "תמהיל ההשקעות המשפחתיות" מקרבות מאוד את ההורים, הילדים וגם הנכדים.
שלישית: הקמה והגדרה של קרן פרטית מאפשרת לבעלי ההון "לסנן" ביתר קלות את "מבול" הפניות לתרומות ומאפשרת להם להסביר ביתר קלות מדוע החליטו
לענות בשלילה לפנייה מסוימת. הקרן מחליטה על מדיניות ההשקעות החברתית שלה, שכוללת התייחסות לתחום ההשקעה (אומנות למשל), אסטרטגיית הפעולה (השקעה במחקר ותמיכה בפרויקטים המשלבים הוראה) וקהל יעד (אוכלוסיות מוחלשות במרכז הארץ). לאחר הגדרת המדיניות ניתן להשיב בזריזות וביעילות על כל פקס או שיחת טלפון המבקשים תרומה: אם הנושא כלול במסגרת המדיניות – הפנייה תידון בישיבה הקרובה של הנהלת הקרן. אם הנושא אינו נכלל במסגרת הקווים המנחים של הקרן - יקבלו הפונים תשובה שלילית מנומסת.
הפילנתרופיה והתרומה לקהילה הפכו כבר מזמן לחלק מהתרבות העסקית בישראל, והקרנות הפרטיות הן צעד נוסף קדימה בתהליך הזה, שממנו מרוויחים כל המעורבים בדבר: בעלי ההון נהנים מחוויות הנתינה ומלקיחת האחריות לחיזוק החברה בישראל. ארגוני המגזר השלישי (ארגונים שלא למטרות רווח) יזכו להגדיל את מקורות המימון שלהם: גם באופן ישיר מהקרנות הפרטיות, וגם באופן עקיף מקרנות זרות, שיגדילו את התרומות שלהן בעקבות הגידול בתרומות המקומיות.
ואולי הכי חשוב: החברה הישראלית בכללה תרוויח מהגידול בתחושת הערבות ההדדית והאכפתיות - שלעיתים היא, יותר מכל משאב כספי, מהווה את הדלק לשינוי חברתי ומעודדת עוד ועוד אנשים לקחת אחריות ולהיות מעורבים בחברה שבה הם חיים.
- הכותבת היא מנהלת מרכז הפילנתרופיה בארגון "שיתופים" – לקידום החברה האזרחית.
