גברים מצדק, נשים מכנוּת

תכירו את המורה שלי

השבוע ביקשתי מזהרה להיות לי ל"חברותא" בלימוד הפרשה. זהרה היא רבה רפורמית שחיה בארצות הברית ומגיעה כבר כמה קייצים לישראל ללמד קורסים בליווי רוחני. היא אחת המורות המנוסות והמובילות בתחום בארצות הברית, ומתמחה בליווי רוחני לאנשים שחוו אסון. מיד לאחר התרסקות מגדלי התאומים התמנתה זהרה לאחראית על המלווים הרוחניים, בני כל הדתות, שטיפלו במשך חמש שנים בנפגעי האסון. בקיץ זה זכיתי וזהרה היא המורה שלי. אנחנו נפגשות ללמוד יחד את פרשת "שופטים".

אף אחד לא מדבר על צדק?

פרשת השבוע שלנו דווקא מדברת על צדק, והרבה. היא פותחת בדרישה (דברים טז, יח-כ): "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק: לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם: צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ".

מהדרישה לרדיפה אחר משפט צדק, עוברת הפרשה לחוק הוצאה להורג של בן ישראל העובד עבודה זרה, ומשם לדרישה להביא דיונים משפטיים לא פתורים אל הכרעתם של הכהנים בבית המקדש. התורה מדגישה את חובת הציות המוחלטת לדין שייקבע על ידי הכהנים. עניינים רבים נוספים של בירור האמת והצדק נוכחים בפרשה שלנו.

האם הצדק חשוב?

מיד בפתיחת העיון בפרשה בקשה זהרה להתעכב על הצירוף "משפט צדק" ולחשוב אם הוא צירוף אפשרי. האם המשפטים שלנו מביאים אותנו אל הצדק? אני שואלת את זהרה אם כמלווה רוחנית הצדק חשוב לה: "היסוד של הליווי הרוחני הוא שאנחנו לא שופטים את האנשים שבאים אלינו לקבל ליווי. אנחנו לא שואלים את עצמנו מה האדם היה צריך לעשות, ומהו הצדק. כשאני פוגשת אדם אני מנסה להעריך באיזה מצב הוא נמצא, באלו מהכלים רוחניים שיש בידו הוא משתמש, והאם השימוש שהוא עושה מסייע או מפריע לו. אנחנו מדברים על הכרה, אבחון והבנה, ולעולם לא על משפט וחיפוש הצדק.

"כמלווה רוחנית אני לא מטילה על האנשים שפונים אליי את העולם שלי. זה לא נכון להציע להם את הערכים והאמונות שלי, התפקיד שלי הוא לעזור להם למצוא את העולם הרוחני שלהם, ובמובן זה שאלת ה"צדק" אינה רלוונטית. אספר לך סיפור: הייתה תקופה שעבדתי כמלווה רוחנית בבית כלא. באופן עקרוני נהגתי לא לברר מדוע האנשים שליוויתי הגיעו לכלא, אבל הרבה פעמים הם סיפרו לי. פעם, אחד מהמלווים סיפר לי שהוא מרצה עונש על אונס שביצע. זה היה רגע לא פשוט אבל היה לי ברור שאני ממשיכה לעבוד איתו".

ומה אמרת לעצמך? איך הצלחת לא לשפוט את ההתנהגות שלו?

"ברגעים כאלה הדבר הקשה הוא לזכור שאני כן שופטת את המעשה אבל לא שופטת את האדם. יתר על כן, התפקיד שלי כמלווה רוחנית הוא לעזור לאדם לגלות את המשאבים הרוחניים שלו, שבעזרתם הוא יתמודד עם המשברים הרוחניים שהוא חווה. אני לא מבינה את מה שהוא עשה ואני לא מצליחה לתפוס את זה, אבל זו גם לא המשימה שלי".

האם המעשים שלי מגדירים אותי?

הבחירה להפריד בין האדם למעשיו לא נותנת לי מנוח. אני בודקת עם זהרה כמה מעשים רעים יכול אדם לעשות עד שנזהה בינו לבין ההתנהגות שלו. האם אנחנו לא מקטינים את ערכו של האדם ואת ערכה של הבחירה החופשית בשעה שאנחנו יוצרים חיץ בין האדם לבין מעשיו?

"תראי, ברור שיש דברים שאני שופטת. אני עובדת עם אנשי דת נוצרים וכשהם מדברים איתי על אהבה ומחילה ללא תנאי אני כועסת. על השואה, למשל, אני לא יכולה למחול. וביחס לאנס, אני חושבת שאם הייתי יודעת את הסיפור שלו מראש לא הייתי יכולה ללוות אותו, אבל גיליתי מה הוא עשה רק כשכבר הייתי בתוך הסיטואציה, ואז השתמשתי בכל המיומנויות שיש לי כדי לאפשר לי לעבוד איתו ולסייע לו להתמודד טוב יותר עם חייו, אבל לא אנסה להגיד שלעולם איני שופטת אנשים".

מחשבות על צלם אלוהים ועל תקינות פוליטית

המחשבות על הצדק, על שיפוטיות ועל ההימנעות ממנה מובילות אותנו לשיחה גם על התקינות הפוליטית המקובלת כל-כך בארצות הברית. זהרה אומרת: "אני חושבת שיש בעולם שלי צדק, יש נכון ולא נכון. אני למשל לא מרגישה נוח עם הדרישה המקובלת כל-כך בחברה שלי לתקינות פוליטית, מבחינתי זה חוסר יושר. יתר על כן, אנו נבראנו בצלם אלוהים. אלוהים מבצע כל הזמן בחירות ועל כן גם אנו נבראנו עם היכולת והחובה לבחור. התקינות הפוליטית משטחת את העולם כיוון שהיא גורמת לנו לוותר על דקויות בהבנה של המציאות".

אנחנו ממשיכות לדבר ומגלות שהיינו מעדיפות להחליף את המאבק המקראי לצדק, במאבק אישי ליושר ולכנות. זהרה אומרת שהיא הייתה מעדיפה שהפסוק יקבע: "כנות, כנות תרדוף".

קרול גילגן מצטרפת לחברותא

אנחנו "מצרפות" לחברותא שלנו את הפסיכולוגית האמריקנית קרול גיליגן, שבספרה "בקול שונה" דיברה על ההבדל שבין שיפוט מוסרי של נשים לשיפוט מוסרי של גברים. גילגן יצאה נגד הטענה על נחיתותו של השיפוט המוסרי של נשים, והציעה חלופה פרשנית שלפיה שיפוטן המוסרי של נשים אינו נחות, אלא שונה.

בעיקרו של דבר, בבואנו לקבל החלטות מוסריות נשים נוטות לבחון את הבעיה בפרמטרים של מערכות יחסים אישיות ושל דאגה לזולת, ואילו גברים נוטים לבחון את אותה דילמה מהיבטיה הפורמאליים, העוסקים בזכויות ובחובות. האם חוסר הנחת שלנו מדרישה לרדיפת צדק תחת הדרישה לרדיפת כנות נובעת מהיותנו נשים שקוראות ביצירה גברית? האפשרות להתעסק ב"קריאות נשיות" ו"קריאות גבריות" תמיד מדאיגה אותי. אני חוששת שזה מדרון חלקלק לסוג חדש של גזענות. אולי גם סוג חדש של "רדיפת צדק". ומזה בקשנו לברוח, לא?!

חמלה או צדק. הלל מצטרף אל קרול גיליגן

כדי לשבור את החשיבה המקוטבת הקושרת נשים עם מערכות יחסים, וגברים עם נורמות ורדיפת צדק, אנו מצרפות לדיון את הלל הנשיא שקבע (אבות ב, ד): "אל תפרוש מן הצבור ואל תאמן בעצמך עד יום מותך ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו". אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו - זה בדיוק ההפך ממה שכתוב בפרשה שלנו! הפרשה תובעת שיפוט של בני אדם לפי סרגל מדויק וחיצוני ששמו "צדק" ואילו הלל מדבר על שיאה של האמפתיה, על האיסור לשפוט את האחר עד שנגיע למקומו. הדרישה להגיע למקומו של האחר היא קיצונית, זו לא רק דרישה להבנה, אלא להזדהות מלאה. האם מישהו יכול לטעון שהוא הגיע למעלה הזו?

אנחנו מדברות גם על שאר חלקי המשנה של הלל ומציינות לעצמנו שהקשר בין הדרישה לחיות בקרב הציבור, והאיסור להאמין בעצמנו עד יום מותנו, שתיהן קשורות לאיסור לשפוט את האחר. אנחנו חוזרות לקביעה של גיליגן על אודות מערכות יחסים אישיות ודאגה לזולת, אנחנו מציינות לעצמנו שמי שלא שופט אחרים צריך גם לא לשפוט את עצמו (ולכן גם לא להאמין בעצמו יותר מדי). מעורבות אמיתית עם הציבור מובילה לספקנות, הספקנות מובילה לחמלה.

מה שמשותף להלל ולנשים

האם הפער שנפער בין פרשת שופטים ה"צודקת" לחמלה של הלל, מקורו בכך שפרשת שופטים מפנה את מבטה

אל חיים ריבוניים, הכוללים ניהול של צבא ושל מערכת משפט עצמאית לגמרי, ואילו הלל מדבר אל היהודים החיים תחת הכיבוש הרומי? עיניה של פרשת שופטים נשואות אל העצמאות המדינית ועיניו של הלל נשואות אל ד' האמות של חיי הקהילה.

ואם כן, האם נוכל לטעון שמה שמשותף ל"יהודי הגלותי" (או הלא ריבוני) ולנשים מקורו בחוויה הדומה של שליטה חלקית ביותר במציאות החיים, כשכל בחירה מנסה להתמקד בשיפור מתמיד של מערכות יחסים אנושיות, תחת החיפוש אחר הצדק המוחלט השייך לקבוצות שולטות?

ובבית המדרש של הטוקבקים

ברוכה הבאה ל"קושית", המעטרת בדבריה כבר כמה שבועות את שורות בית המדרש. בשבועות האחרונים גם החלו כמה מחברי בית המדרש במסורת של לימוד ספר שופטים, ואם הבנתי נכון, בשבוע הקרוב יתמקדו הדיונים בשופטים פרק ה'. האם אני צודקת? האם כולם מוזמנים להצטרף ללימוד?