כמעט תבכו וכמעט תצחקו בסיפור המרעיד "אלף לילה ולילה" הפותח את "סיפורי תוהו" של שלום עליכם, שתרגם וקיבץ דן מירון. אם כי צריך אמנם להתגבר על כמה מכשולים כדי להיכנס אל הסיפור הגאוני הזה.
שלום עליכם. לבכות ולצחוק בו בזמן
המכשולים קשורים מצד אחד לתקופה המדכאת – ימי הפוגרומים בעיירות היהודיות במלחמת העולם הראשונה – ומצד שני לשפה, שהיא אמנם דיבורית מאוד ביסודה – מירון היטיב מאוד, הפליא לעתים, להעביר את הקצב ואת טון הדיבור - אבל יש בה גם הרבה מילים וניבים ביידיש וברוסית ובפולנית, שהמתרגם בחר משום מה להשאירם כמו שהם. מה שמריץ את הקורא שוב ושוב אל הפירושים וההערות (של מירון) בסוף הספר.
וזה ממש חבל, כי קצת יותר פשטות ומיידיות וקצת פחות הפגנת שרירים למדנית (למרות שחלק מההערות הן מעניינות לעצמן), היו מגבירים את קריאותם של הסיפורים האלה שכתב שלום עליכם, הסופר הגדול והעסיסי שלנו, שאחד מכישרונותיו המובהקים הניכרים כאן הוא לעניין את הקורא - וזה ההיפך מלטרטר אותו.
מלבד הסיפור הפותח בן כ-70 העמודים, כולל הקובץ גם שלושה סיפורים קצרים וקלילים שבהם תמצאו את עצמכם לא אחת צוחקים בקול – בעיקר ב"תחנת ברנוביץ'" המעולה - מבלי להרגיש שאסון התקופה צרב בנפשכם כמו בסיפור הראשון.
נכללים כאן עוד שני סיפורים הנחשבים לקלאסיים יותר ("החייט המכושף" ו"שבעים וחמישה אלף") - שהם דווקא החלשים בספר, וסובלים מעומס דברני-הרצאתי מסוים, בהשוואה לטקסטים המרתקים יותר, הבנויים כשיחה בין המספר לבין הסופר, ולהקורא ינעם.
ככה שגם מעשה העריכה שעשה כאן מירון, כשקיבץ מפה ומשם את מה שהוא מציג כסיפורי-האסון-שהוסתרו-מאיתנו של ההומוריסטן שלום עליכם – ומכאן שם הקובץ, "סיפורי תוהו" – אינו לגמרי משכנע; לא התוהו מאחד את סיפורי הקובץ, וגם לא הסגנון. ובכל זאת, די בסיפור הפותח המטלטל שמירון גאל משכחה (ודי בשלושת הסיפורים הקצרים, כאמור), כדי להצדיק מראש את הספר הזה.
הומור גרדומים מאפיין את הסיפור הרגיש והמורכב הזה, הפותח את הספר, הומור המתחיל במקום שבו הצחוק נגמר מזמן: המספר הוא אב שכול הנוסע עם שלום עליכם בספינה לדנמרק, בדרך לארה"ב, לאחר שאיבד את משפחתו בפוגרום שבו נחרבה עד היסוד גם העיירה היהודית-פולנית כולה – יחד עם עוד שורת עיירות שנקלעו לקו האש בין הרוסים לגרמנים במלחה"ע הראשונה.
על השמדות כאלה כתב ביאליק עשר שנים קודם לכן – בפרעות קישינב – את "בעיר ההריגה" ואת "על השחיטה". והנה שלום עליכם מספר את זה שוב, ובשונה מהטון הביאליקאי המקונן - הוא מגייס מתוכו הומור כדי שיישא את הסיפור לפרטיו המזעזעים.
הבדיחות הפצועות שזורות כאן בכל פיסקה כמעט. כך, למשל, תולים הרוסים בכיכר את רב העיירה עם טליתו ותפיליו, וכל היהודים רצים נגד רצונם להסתכל בחלחלה בגופתו המתנדנדת כמו בתפילת שמונה עשרה, וגם המספר עצמו, שהיה מגבירי העיירה, מביט המום, ואז גוער בהם: "מה אתם רצים? בהמות! סוסים! מה יש כאן שלא ראיתם? לא ראיתם איש תלוי?". אחר כך תתמלא אכן העיירה בתלויים רבים, וגם בביזה ובאונס.
שלום עליכם בנה את הסיפור האיובי הזה מארבעה-עשר פרקים קצרים שבכל אחד מהם, הפתעה בתוך הפתעה, מנת האסון הולכת ומתגברת, ובכל זאת נשמר כל הזמן הטון הסיפורי הלא מכביד, המבודח והיבש מדמעות. הסיפור הוא למעשה שיחה דיבורית, צבעונית, רבת דקויות, ובסוף כל פרק משחרר המספר מתוך התחשבות ונימוסים טובים את השומע (הוא הסופר הידוע שלום עליכם) להפסקה, כדי לאכול או לנוח - וההפסקות האלה רק מגבירות את מתח הקורא.
העוצמה הסיפורית קשורה גם בדמותו המרתקת של האב המספר, באופן שבו הוא מכיל את אסונותיו (הוא עדיין נאחז בשמועה שאחד מילדיו שרד) ומשקיף עליהם מלמעלה, בתהייה המשלימה והאירונית שלו מול הגנת אלוהים שהוסרה, באופן שבו הוא שמר על צלמו האנושי בימי הפוגרומים הקדם-שואתיים ההם (ויש עניין היסטורי, בהקשר זה, גם ביחס המסויג שלו כלפי הציונות, המתבטא בכמה הערות-אגב).
האב הזה, למשל, מתמלא כלימה לאחר ששיקר לאשתו ובנותיו וסיפר להן כי הבן שהושאר כבן-ערובה אצל המושל הגרמני - בעצם זכה שם לתפקיד נכבד: "אני זורק מבט לעבר הראי לראות איך נראה אדם שמשקר בלי בושה. מובן מאליו שאלו שלי מסתכלים לי לתוך הפה ומאמינים לכל מילה שאני אומר (...) התחלתי לאפות להן שקרים כמו כעכים".
אל 200 עמודי הסיפורים צירף דן מירון עוד כמאה עמ' הכוללים בעיקר (לצד 15 עמודי הערות) אחרית-דבר ארוכה מדי ואקדמיסטית מדי, עם משפטים פסיכולוגיסטים מגוחכים דוגמת "זהו הומור הנובע מן ההתגוננות מפני הכאוטי בדרך ההעברה ('קתקסיס' בלשון הפסיכואנליזה) של מצבורי הליבידו מן האגו הפצוע". סליחה?
"סיפורי תוהו" מאת שלום עליכם, תרגם מיידיש: דן מירון, הוצאת כתר, 313 עמ'
