אימא רוסיה

אמי הביאה איתה ארצה את האהבה לספרות הרוסית, ואת הנפש הרוסית הרומנטית והגדולה. היא המתינה לבני משפחתה שנותרו מאחור, ודיברה איתי רק רוסית, תרגמה איתי שירים מרוסית לעברית, ובאמצעותה הפכתי גם אני לבן התרבות הרוסית. בו בזמן, נותר המשטר בברית המועצות שנוא ומאיים. מאז ועד היום מלווים אותי כמה מהספרים הרוסיים, והאופן בו משתקף העולם בעיני גיבוריהם משפיע גם על השקפת העולם שלי. 

"אידיוט" - פיודור דוסטוייבסקי

הייתי תלמיד תיכון כשנשביתי בקסמו של הנסיך מישקין, גיבורו של הרומן "אידיוט". מישקין הוא אדם טוב לב, מלא חמלה, וידידותי באופן שגורם לסביבה לראות בו אידיוט. מישקין התמים והפשוט אף עושה מעשים כמעט דון-קישוטיים שאינם יכולים להיגמר בטוב בעולם השקרים והתככים של החברה הגבוהה של רוסיה הצארית בסנט-פטרבורג, אותה מבקר דוסטוייבסקי.

דוסטוייבסקי. סיפור אהבה מהתיכון

מאז אותו מפגש אני מייחל למצוא בכל אדם משהו קטן משל מישקין – טוב לב, תמימות ואופטימיות, אשר גם בחברה שלנו כמעט ולא מאפשרות לאדם לשרוד. אזכיר גם את נאומו המרטיט של איפוליט, הגוסס משחפת, שכמוהו גם אני חושב שרק מתוך תפיסה מלאה של המוות ניתן להעריך נכון את החיים. בספרות העברית מצאתי רק דמות אחת המזכירה את מישקין, דמותו של עשהאל, ברומן בשם זה של אהרון מגד.

"דוקטור ז'יוואגו" - בוריס פסטרנק

הרומן מתרחש בזמן מהפכת אוקטובר, מציג את אימיה של המלחמה, ומצליח לעצב דמות של אדם ערכי שאינו מאבד את צלם האנוש שלו בזמן המלחמה: הרופא והמשורר יורי ז'יוואגו, הנקרע בין שתי אהבותיו הגדולות, אשתו טוניה והאחות לארה.

ד"ר ז'יוואגו. קריאת תיגר על המהפכה

הרומן רחב היריעה של פסטרנק אינו מצליח אולי להעמיד יצירה אפית גדולה בנוסח טולסטוי, וניתן לראותו בראש ובראשונה כרומן של משורר גדול. אפשר לשמוע את השיריות כבר במשפט הפתיחה: "היו הולכים והולכים ושרים 'לנצח נצחים', ודומה כי מדי עמדם הוסיפו לשיר, בנעימה שהוטעמה, הרגלים, הסוסים, משב הרוח" (תרגום: צבי ארד).

דמותו של יורי ז'יוואגו נתפסה כקוראת תיגר על המהפכה ועל המשטר. השלטונות לא הרשו להדפיס את הספר בברית המועצות – דבר שהשפיע על מעמדו במערב, שם זיכה הספר את פסטרנק בפרס נובל. "דוקטור ז'יוואגו" מצליח להעביר אלינו את מוראותיה של מלחמת האחים ברוסיה ולהזכיר לנו מה מסוגלת מלחמת-אחים לחולל, וגם לספר סיפור חוץ-ספרותי מעניין על הפוליטיקה של ההתקבלות הספרותית.

"אנשי פאנפילוב" - אלכסנדר בק

דמות רוסית גדולה אחרת ששבתה את לבי היתה דמותו המרתקת והאהודה של הגנרל פאנפילוב: לראשונה הבנתי איך אפשר להיות גם מפקד-גיבור, גם אסטרטג, וגם דמות אבהית ורחומה. כקצין צעיר ניסיתי לאמץ ביחסי שלי לחיילי לפחות את הצד האבהי שבדמותו.

האופן הרומנטי וההירואי בו רואה המח"ט, באורג'ן מומיש-אולי את המלחמה, אולי יצרום מעט היום, אך בהקשר של מלחמתה של הדיויזיה של פאנפילוב לעצירתם של הגרמנים בפרברי מוסקבה, הדברים מקבלים אור אחר.

הטרילוגיה הפאנפילובאית של בק, שהיתה מקובלת מאוד בראשית ימיה של המדינה, השפיעה גם על הספרות העברית: ב"פנים אל פנים" אבא קובנר תיאר את מפקד גבעתי באופן המזכיר מאד את הגנרל פאנפילוב, ותיאורי הפאטריוטיזם מצאו להם הד בספרו הראשון של אורי אבנרי, "בשדות פלשת 1948".

בביקור בבית הקברות שליד מנזר נובודביצ'י שבפאתי מוסקבה, נתקלתי לפתע – בקצה שורה של מצבות גדולות של גנרלים גיבורי ברית המועצות – במצבתו של הגנרל פאנפילוב, והצטמררתי, כאילו שהגעתי לקברו של אדם קרוב. ממש כפי שהרגשתי כשמצאתי שם את קבריהם של צ'כוב וגוגול, או בבית הקברות שליד כנסיית אלכסנדר נייבסקי בסנט-פטרבורג את קבריהם של דוסטוייבסקי ושל צ'ייקובסקי.

"באבי יאר" מאת יבגני יבטושנקו

השירה הרוסית "זכאית" גם היא לתזכורת ברשימה זו, אך במקום לכתוב על פושקין, גדול משורריה של רוסיה, או על משוררים גדולים אחרים, אני מעדיף להזכיר שיר אחד.

ב-29 בספטמבר 1941 נאספו יהודי קייב, הובלו ליער הסמוך והוצאו להורג בידי הגרמנים. בתקופה שאחר כך נתפסו והוצאו שם להורג עוד אלפי יהודים, וכן לא-יהודים רבים. נסיונות הטשטוש של הגרמנים והאדישות של הסובייטים הביאו לכך שבמשך שנים רבות לא הועלה דבר הרצח ההמוני – ובמקום לא הועמדה כל מצבה. כך גם נפתח השיר שכתב יבטושנקו על באבי-יאר ב-1961: "על באבי יאר אין יד ואין מצבת. ערוץ תלול, כדמות גולל על קבר. אני אחוז אימה" (תרגום שלמה אבן-שושן).

מלחמת העולם השנייה

יבטושנקו – אז משורר (לא יהודי) צעיר כבן 28 – מחה בכך על האדישות לחיסולם של יהודי ברית המועצות. השיר הפך מפורסם מאוד בקרב יהודים ולא יהודים, אך הדפסתו בברית המועצות נאסרה במשך עשרות שנים אחר-כך. זכור לי כיצד הגיעו עותקיה הראשונים של הפואמה ארצה, ואת אמי קוראת בה ברוסית ובוכה, בעת התכנסויות החברים של הורי, בימי שישי.

הפואמה תורגמה לעברית ויצאה לאור בארץ ב-1964, ואחריה תורגמו עוד מספר קבצי שירים של יבטושנקו. יבטושנקו אינו נחשב לאחד מגדולי משורריה של רוסיה, אבל בפואמה האחת הזו הצליח להעמיד יד זיכרון לעשרות אלפי יהודי קייב, ולהזכיר לברית המועצות את גורלם של יהודיה. להם – ולנו, שכן סיפורם של יהודי ברית המועצות תחת הכיבוש הגרמני (ובעיקר יהודי אוקראינה) נותר באופן כלשהו מחוץ לסיפור המרכזי של השואה.

"בית רוסיה" - ג'ון לה-קארה

בקפיצה חדה, כמעט לא ראויה, אני עובר לספרות הריגול המתרחשת בברית המועצות או שברית המועצות מעורבת בה. תקופת המלחמה הקרה סיפקה חומר ללא מעט ספרי ריגול, שאת רובם הגדול לא קראתי, שכן אינני מחובבי הז'אנר. ג'ון לה -קארה הבריטי, הוא דייויד קורנוול, שירת פחות משנתיים כאיש שירות הביון הבריטי בגרמניה, נחשף, פרש, והחל מיד לכתוב את ספרי הריגול שלו.

בית רוסיה. ספרות מתח יפה

בניגוד לספרי המתח של איאן פלמינג ולדמותו של ג'יימס בונד, שנוצרה באותה התקופה ועל רקע דומה, יצר לה-קארה גיבורים מורכבים, המתייסרים בשאלות מוסריות, ובעקבות הצלחתו של "המרגל שחזר מן הכפור" אף התקבל לקאנון הבריטי ככותב של ספרות יפה.

תרומתו העיקרית של לה-קארה היא במעבר מספרות מתח וריגול רזה, שבמרכזה עלילת המתח ודמויותיה שטוחות, לספרות שגיבוריה אמנם אנשי ביון, אך בלא מעט מספריו זו ספרות יפה במיטבה, שבמרכזה גיבור מורכב

וקונפליקטים פסיכולוגיים.

"בית רוסיה" מתרחש כבר בשלהי המלחמה הקרה, בתוך תקופת הפרסטרויקה של גורבצ'וב, והוא מהיחידים שמקום התרחשותם הוא ברוסיה-עצמה, בעת נסיון להגניב ממוסקבה כתב יד המכיל סודות. רוסיה מוסיפה עד היום להוות זירה לעלילות ריגול – גם אני חטאתי בכך, בשני ספרי האחרונים.

אבל רוסיה של היום שונה: בביקורי בפטרבורג ובמוסקבה התרשמתי שהן מתאימות יותר לעלילת אהבה (וכזו היא עלילתו של "אהבה אסורה בפטרבורג") או לעלילת ריגול שהתרחשה לפני שני עשורים, טרם התפרקותה של ברית המועצות (כמו עלילתו של "ביקור אחרון במוסקבה"), שכן היום מדובר בערים מודרניות, תוססות, ועשירות-למראה.

ד"ר מישקה בן-דוד הוא בכיר לשעבר במוסד. ספרו "ביקור אחרון במוסקבה" ראה אור באחרונה בהוצאת "כתר"