לא גירוש - לא אזרחות

האבחנה היא מוסרית ובסיסית: מחד, כן לזכויות אדם, ולהתנהגות מוסרית של מדינת היהודים - ביחס לפליטים, מהגרים, וכל אדם שנברא בצלם אלוהים, וכפי שתורת ישראל קבעה במפורש ביחס לעבדים ופליטים נרדפים - "לא תסגיר עבד אל אדֹניו, אשר ינצל אליך מֵעִם אדֹניו. עמך ישב בקרבך, במקום אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו, לא תוֹנֶנוּ" (דברים כ"ג טז-יז). זהו אחד החוקים שבהם נבדל עם ישראל מכל העמים הקדומים, שכולם היו מסגירים עבדים בורחים על פי חוק, חוץ מהעברים (בני ישראל), שיצאו בעצמם מבית עבדים.

אני מציע לממשלת ישראל על כל מרכיביה לא לקבל החלטה חפוזה, כי אם להעמיד במבחן את המהגרים, את ארגוני זכויות האדם, ואת בית המשפט העליון.

אם הם יסכימו לנוסחה מוסרית ומאוזנת זו, יתבטל הצורך בגירוש אכזרי, ובלתי מוסרי. אולם אם יסרבו המהגרים או הארגונים לוותר לעד על אזרחות ישראלית, או אם בית המשפט העליון לא יסכים לקבל נוסחה זו כנוסחה העומדת במבחן החוק והערכים של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אז נדע כולנו, כי מגמתם איננה להעניק סעד ומחסה לפליטים, אלא לשנות באמצעותם את אופיה של מדינת העם היהודי, ולהפוך אותה למדינת כל אזרחיה, וכל המהגרים אליה.

למגמה זו אין שום צידוק מוסרי, כי פירושה ההכרחי הוא אובדן זכותו של העם היהודי למדינה עצמאית וריבונית, שבה יהיה העם היהודי רוב מכריע - והלוא על כך אנו נלחמים מלחמה מוסרית וצודקת זה שלושה דורות.