אולי תפסיקו להאשים את ההורים?

למה זה קורה לי?

כל עניין ייחוס האחריות להורים הוא די טריקי. הם נמצאים שם החל מהשניות הראשונות שלאחר הבקיעה מן הביצה, שוהים במחיצתנו נתח שעות שמן במיוחד, לוקחים אותנו לשם, מרימים אותנו לפה, אומרים לנו מה לעשות, אומרים לנו מה לא לעשות – אם יש מישהו שיכול לפשל ולהיות ראוי לאשמה באותה תקופה רגישה מעצבת... כלומר, הם נראים המועמדים הכי טבעיים לעלות על הספסל, לא?

האם ההורים שלנו מהווים גורם סיבתי כלשהו להרבה תופעות בחיינו הנוכחיים? בוודאי שכן. לומר שההורים שלי השפיעו עלי הינו דבר טריוויאלי ומובן מאליו, בדיוק כמו להגיד שמחר שוב תזרח השמש (חיפשתי את ההיגד הכי בנאלי, סורי).

עם זאת, הקפיצה לכיוון ייחוס האחריות והטחת האשמה היא מהירה ומופרזת מדי, בד"כ משני טעמים:

א. איזו אבן האשמה?

חישבו על שרשרת אבני דומינו שמתחילה ליפול החל מהאבן הראשונה. רצף האירועים המשמעותיים בחיינו החל ככל הנראה במחיצת ההורים ובהשפעתם, אבל הם אינם מהווים סיבה ישירה לכך שבחורות זורקות אותך אחרי דייט וחצי בגיל שלושים וארבע. הם החלו את השרשרת הסיבתית, אבל היו אינספור נקודות כניסה עצמאיות שלך לאורך החיים, שבהן יכולת לתעל את ההשפעה לכיוון אחר ולנווט את האירועים בצורה קצת שונה (האמריקאים מכנים זאת "בחירה חופשית" כמדומני).

אתה יכול לטחון עד מחר את זיכרונותיך בנוגע לאבן הדומינו הראשונה בחייך, אבל עדיף שתקדיש גם טיפ טיפה משאבים לסילוק אבן מס' 745, האבן הלפני-אחרונה. היא גם יותר נגישה לך, עליה אתה ממש יכול להשפיע באופן ישיר והכי חשוב: אם תסיר אותה, כל השרשרת תיעצר. רגע לפני שאתם קוטלים אותי על המטאפורה הפשטנית, הרשו לי לדווח לכם שהכרתי בחורים שהצליחו ללמד את עצמם להתבטא באופן ישיר ופשוט יותר בדייטים ואפילו התרוממו למדרגת-על שבה אפשרו לעצמם לומר לעלמה שממול מה הם רוצים, מה הם לא רוצים ומה הם מרגישים עכשיו – והתוצאות היו טובות ומשמחות - רומנטית וארוטית (אבן מס' 745 כבר אמרתי?) .

ב. מי שלא עושה, לא טועה

האשמת ההורים מיותרת פעמים רבות כי אין להם ממש ברירה. משפט מוזר, נכון? אני בעצם מתכוון לומר את הדבר הבא: הרוב המכריע של התינוקות, כ-100% בערך, זקוקים להורים כלשהם כדי לשרוד ובד"כ יש סיכוי טוב שאמא-אבא יאהבו את הצאצא וידאגו לרווחתו. בפשטות, רוב ההורים ינסו לעשות טוב, אבל בד בבד, בלתי נמנע שהם יעשו לעולל גם רע ומר פה ושם.

למה? כי הם לא יודעים תמיד במדויק ובאופן מתמטי ומושלם מה העולל צריך בכל שנייה (כזכור לכם, עוללים לא ממש יודעים לשאת נאומים עתירי מודעות פסיכולוגית טובה עד גילאי 3-4) וגם בגלל שמעייניהם, כדין כל אדם נורמלי, נתונים מדי פעם לדברים אחרים פרט לילדיהם, כגון עבודתם, מצבם הנפשי או אפילו רווחתם האישית. נחתום סעיף זה בקלישאה רלבנטית ובשורה תחתונה: הקלישאה הרלבנטית היא "מי שלא עושה, לא טועה". השורה התחתונה: עבור רובנו נכון להגיד שמצבנו הנוכחי היה פי מלנת'לפים יותר גרוע אם הם לא היו בסביבה בשנים הראשונות, עם כל טעויותיהם.

לא יעיל ולא משתלם

אני מסתכל על המון נשים וגברים שמנסים לבנות את הקריירה שלהם למשהו יצירתי ומתגמל. הם מדברים בכנות וברגש על העבר שלהם. לכל אחד מהם יש את מפלצת הסחת הדעת שלו – מעין משחק באבלס פסיכולוגי ששואב מאיתנו טונות של קשב שמבוזבזות על משהו מיותר לגמרי.

אצל אחד מדובר בהתמכרות שלו לרשת, אצל האחר מדובר בסיבובי שופינג עקרים ואצל רבים - רבים מדי, ניכרת ההיצמדות הארוכה והדביקה למה שאבא-אמא עשו לי כשהייתי בן שלוש או שלוש עשרה. לא יעיל מבחינה תפקודית, לא מדוייק מבחינה פסיכולוגית ולא ממש משתלם כלכלית.

• גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג ומנחה סדנאות וקורסים  בנושאי חשיבה יצירתית והורות. לכל הטורים של גיל ונטורה בערוץ הורים.