תוכנית ההתנתקות

קצת לפני תחילת המאה הנוכחית, התנבאו עתידנים ידועים, ביניהם אלוין טופלר, כי בעידן העתיד לבוא, פרטיותו של אדם תהיה ערך חברתי חשוב, וכדי להגן עליה יהיה בן המערב המשכיל והאמיד מוכן לשלם ממון רב.

את התחזית הזו ליווה שובל של נבואות שחורות בספרות. "האח הגדול" של ג'ורג' אורוול המפקח על נתיניו ב"1984", "אנחנו" של יבגני זמיאטין, עם העתיד האיום בו אנשים חיים בבתי זכוכית ומעשיהם חשופים לעין כל ו"פארנהייט 451" של ריי בראדבורי, עם מסכי הטלויזיה הענקיים שלו, עליהם מתרוצצים גיבורים שתפקידם לשכנע את הצופים שהם חלק מהסיפור המוקרן, והם הופכים לו לתחליף-משפחה ותחליף-חברים.

היו עוד ספרים כאלה, טובים פחות, ובכולם התקיימו גם משטר דיקטטורי וגם אובדן מוחלט של האינטימיות והפרטיות, שנחשבו חיוניים לרווחתו של אדם. איש מן העתידנים לא יכול היה להעלות בדעתו את ההפך הגמור.

בלי דיקטטור ולא בכפייה, אנשים שמוותרים בכוונה תחילה ומרצונם על פרטיותם כדי להגג את עצמם לדעת, אנשים שעירטולם הרגשי המוחלט נחשב בעיניהם כמופע של "כנות", למרות שאיש לא כיוון אקדח לרקתם כדי שיתערטלו כך. אנשים שהופכים לגיבורי-תרבות רק משום שהם חושפים את הצדדים הגסים, הבוטים, המעליבים והאינפנטיליים של אישיותם. במילה אחת - "מחוברים".

היום שאחרי המחובר

וכשזה נגמר, מה יישאר בזיכרון? הרומן המתועד ביותר בדברי ימי הרכילות המקומית, רק שהפעם המתעדים הם גיבורי הרומן עצמו? המיני-טייקון התינוקי שמייבב בכל הזדמנות? האיש שעולב באשתו בפומבי בזלזולו בתורת-החיים בה היא דוגלת, ומתוך ידיעה גמורה שהעלבון יגיע לכל בית שצופה בשניים? הסופר הדלוח שרק אדי האלכוהול יכולים לשכנעו בתוקפה של אהבתו העצמית?

משתתפי "מחוברים". בניגוד לכל התחזיות של העתידנים (צילום: ינאי יחיאל)

או אולי אלה הרגעים שנבלעו במהומה הכללית, והרגעים שעוד יבואו: כשילדיו של העורך יגדלו קצת וייחשפו לאביהם הממתיק את סוד הפנטזיות המיניות שלו בפני כו-לם כשהוא מישיר מבט בוטה למצלמה; כשבתו של הכותב הקומי המיוסר תנבור בארכיון ותמצא אב ש"חמלה" היא בעבורו רק ענף של אהבה לאישיותו-שלו; כשהנשים שהיו לשקי חבטות של הגיבורים הללו יתנתקו מן ההמולה הציבורית ויבינו שהיו כאלה?

"מחוברים" היתה בעיני מופע של קומוניזם רגשי: מעליו ריחפה האמונה, שכנראה עוד תהפוך לאידיאולוגיה בעידן הזה, לפיה נפשו של אדם היא סוג של רכוש ציבורי,

ומי שמבין זאת לפני כולם זוכה למצלמה משלו ולהזדמנות לתעד את רגשותיו הלא-מעובדים בזמן אמת, ובלבד שהללו ינוסחו באופן מעניין ויהיו דמעות.

הרגע האחד שאני רוצה לנצור מתרחש בפרק האחרון, בו שי גולדן אומר לאביו כי הוא אוהב אותו. האב אינו יכול לשאת את הצונאמי הרגשי הזה ומנסה להסתיר את המצלמה בידו, ואחר כך פורש משדה הראייה שלה, למקום פרטי יותר: הוא לא רוצה להיות מחובר ברגע שכזה, והוא כבר מין עולם הולך ונעלם, והוא האיש היחיד בסדרה הזאת שכלפיו יכולתי לחוש כבוד.