הבנקאי האפור, המפתח הקטן והקבצן המקוון
פייפל רוצה לפנות לצרכן הישראלי, אבל לא בטוח שהצרכן הישראלי רוצה שיפנו אליו; כמה מחשבות על מצבה המקומי של פייפל - לאור הצלחתה העצומה במקומות אחרים; וכמה רשמים מכנס המפתחים השני שלה
יש הרבה מוצרים ושירותים שמצליחים יפה באמריקה, אבל לא נקלטו בקרקע הישראלית: דאנקין דונאטס, סטארבקס, וגם שירות התשלומים המקוון PayPal. השירות מאפשר, לאמריקאים למשל, להעביר ביניהם כסף בקלות, לקנות ברשת בלי לתת את מספר כרטיס האשראי שלהם, וגם לשלם על הקפה בסטארבקס ובדאנקין דונאטס בתנועה אחת. מי שעושה פוסט-מורטם לאי-ההצלחות האלו בדרך כלל מסביר שהאופי הישראלי הכשיל את המהלך: ישראלים לא רוצים לקנות קפה וחבילת דונאטס לקחת למשרד בבוקר, הם מעדיפים סתם להגיד בוקר טוב אחד לשני; ישראלים לא אוהבים קפה חלש וחרוך, הם מעדיפים אילן'ס; ישראלים לא רוצים לשלם ברשת עם "שירות תשלומים מקוון", יש להם כרטיס אשראי בשביל זה.
1. להזמין פיצה בפייפל
בשנה וחצי האחרונות פייפל עושה ניסיון נוסף להתקבל כאן. החברה שכרה מנהל אזורי חדש, עודד זהבי, שבא מלאומי קארד, נכנס לתפקיד בנובמבר האחרון וכבר הבטיח לגייר את הממשק לעברית, ייתכן שאפילו עד סוף השנה; פייפל פונה באופן יזום לבעלי חנויות מקוונות במטרה שישתמשו בשירות (לפי פרסומים זרים, דומינוס פיצה ומקו כבר נכנעו). התקווה היא שהנוחות והביטחון של כפתור ה-"Buy Now" של פייפל (והחל מבקרוב, "קנה עכשיו") תקנה את לבנו הדאגן, העצלן ותאב הרכש.אבל לפייפל יש בעיה: הבעיה היא האופי הישראלי. ההבטחה העיקרית של פייפל היא שהיא מגנה על פרטי האשראי שלכם בזמן שאתם קונים ברשת. אבל הישראלים הם לא האמריקאים, הם או חשדנים מאוד או בוטחים מאוד: מוכנים לתת את כרטיס האשראי שלהם לאף אחד באינטרנט או נותנים אותו ולא חושבים פעמיים. פייפל שימושית כאן בעיקר לקוני איביי, החברה שעשתה את פייפל למה שהיא (ואז קנתה אותה). אם אתה קונה באיביי, אתה לעיתים קרובות קונה מאזרח פרטי או מוכר קטן מאוד, כזה שאין לו הסכם סליקה עם חברות האשראי. הוא לא יקבל ממך קאש מאני, ואתה לא תשלח לו קאש מאני, ולכן אתם צריכים את פייפל שתחצוץ ביניכם.
2. גם אני פלטפורמה
פייפל לא צריכה את ישראל. היא הצלחה ענקית: היא גדלה מדי שנה בכחמש עשרה אחוזים, כמעט ללא יוצאים מן הכלל, כבר שנים (השנה היא גדלה ב-16 אחוזים) (למניה של חברת האם איביי). ולכן אי ההצלחה המקומית מצערת בעיקר עבורנו. יש כמה יתרונות לחדירה של פייפל לשוק, גם אם התועלת בהזמנת ספרים ופיצה בלי פרטי כרטיס האשראי היא קצת מפוקפקת: כשלכולם, כולל לדודה שלך ולאיש שמוכר לך עיתונים, יש חשבון פייפל, השירות יהיה כר פורה לחידושים ולמהפכות בדרך שבה אנחנו מעבירים בינינו כסף. אח שלך נסע לחו"ל ואתה רוצה שהוא יביא לך משם פלייסטיישן 3? אל תתקע אותו עם החשבון, שלח לו את את השלוש מאות דולר עכשיו לחשבון שלו. אתם אוספים תרומות לשיפוץ בית הכנסת שלכם? מנהלים את ועד הבית של טשרניחובסקי 16? מחפשים דרך יצירתית לגבות כסף למוצר האינטרנטי החדש שלכם? הבנתם את הרעיון.
מי שעוד הבין את הרעיון היא פייפל, ואיתו עוד עניין חשוב: אין לה דרך לייצר בעצמה את כל השימושים האפשריים לתשתית הגדלה וההולכת שלה. ולכן היא הלכה בדרכן של חברות טכנולוגיה גדולות ומצליחות אחרות, והפכה את עצמה ל"פלפטורמה". כל אחד יכול לפתח אפליקציה שתתממשק עם שירותי התשלום של פייפל.
המהלך הזה, להפוך את עצמך לפלטפורמה ולחכות שמפתחים עצמאים יבואו וישתפו אותך ברווחים שלהם, היא הקלף המנצח של אפל (וחנות האפליקציות שלה לאייפון), של אנדרואיד (שמתחרה באייפון עם חנות אפליקציות משלה), של פייסבוק (פארמוויל) וכן הלאה. המהלך הזה מרתק, כי הוא הוליד גל חדש של יזמי רשת קטנים, מפתחים של אפליקציות קטנות שלפעמים מתעשרים מהן מאוד (אנגרי בירדס) ולפעמים לא, ורובם עושים דברים הרבה יותר מעניינים מאשר הפלטפורמות שנותנות להם בית.
שיטת פלטפורמה הצליחה לפייפל. בשבוע שעבר נערך בסן פרנסיסקו כנס המפתחים השני של החברה. (גילוי נאות: הייתי אורח פייפל בכנס הזה). קהל המפתחים גדל כל כך מאז הכנס הראשון, שהיה צריך להזיז אותו לאחד מהבניינים העצומים של מרכז הכנסים מוסקוני בעיר. המפתחים האלו, והמוצרים שהם הציגו, שלחו מסר ברור: פייפל יכולה להמשיך להיות חברה של בנקאים אפורים; את הטירוף יביאו המפתחים הקטנים.
3. המפתחים הקטנים
כמה דברים מרשימים מאוד עושים שימוש בפייפל: Bump (אנדרואיד/ אייפון) היא אפליקציה שמאפשרת לבעלי שני טלפונים לשתף ביניהם מידע. באמפ היא בעצמה פלטפורמה, שמפתחי צד שלישי יכולים לפתח לה אפליקציות: למשל Stick It Notes, שמאפשרת לך ולחבר להעביר ביניכם פתקים בכיתה, רק עם הטלפון. לבאמפ יש אפליקציית פייפל, שמאפשרת לך להעביר את החמישה דולר שאתה חייב לחבר באמצעות הצמדת שני הטלפונים שלכם יחד. זו הפעם הראשונה שבה קל יותר לשלם אונליין מאשר להוציא שטר מהכיס ולתת אותו למישהו.
גם ooyala, שמייצרת פלטפורמות לצפייה בווידאו, עושה שימושים מעניינים בפייפל כמודל תשלומים: אתם יכולים לצפות בווידאו שבעליו רוצים שיהיה בתשלום גם על הטלפון שלכם או על הטלוויזיית-אינטרנט שבקרוב תהיה לכם, לראות את השניות הראשונות, לקבל חיווי שהבעלים רוצים שתשלמו על התוכן, ללחוץ על כפתור ה"שלם עכשיו" המפורסם, ולהמשיך לצפות בסרט. הכל באותו חלון צפיה.
ויש גם כאלו שרוצים מאוד להיות חלק מהרשת של פייפל, אבל עדיין לא מצאו איך להשתלב איתה. ל-Layar (אנדרואיד/ אייפון) שרוצה להפוך את המצלמה של האייפון וטלפון האנדרואיד שלכם למכשיר מציאות מועשרת, יש כמה שירותים נחמדים, אבל אין באמת מודל עסקי. גם הם מתממשקים עם פייפל.
כוכבי הכנס באו מבלינג ניישן (כן, מגיב 19, האתר שלהם הוא דף הפייסבוק שלהם), שמייצרת מדבקה קטנה שהלקוחות שלהם מדביקים בדרך כלל על הסלולריים שלהם. המדבקה הזו אמורה להחליף את הארנק שלכם. היא מתממשקת לחשבון הבנק שלכם (או, החל מיוני השנה, עם חשבון הפייפל שלכם) ועם בעלי החנויות בעיר שלכם (כלומר, עדיין לא בישראל). במקום להעביר כרטיס אשראי או להוציא מזומן מהכיס, אפשר להעביר את הכרטיס מעדנות מעל סורק הכרטיסים בחנות. וזה התשלום. בכלל, נראה שהבון טון החדש בעולם האונליין הוא יד או אצבע העוברות מעדנות מעבר לפיסת טכנולוגיה, המזהה את התנועה.
החיים בסן פרנסיסקו לא קלים גם לקבצנים, שנאלצים להתחרות ביניהם על תשומת הלב המעטה והמעורערת של התושבים ההייטקיסטים, או בעלי המרשם למריחואנה רפואית, או שניהם. ביום שלישי בערב, מחוץ לכנס של פייפל, קבצן אחד החזיק שלט לאמור "חטפו את אישתי! וחסרים לי 99 סנט לדמי הכופר". גם הוא לא קיבל כסף. אחד מבאי הכנס העיר, "חבל שאין לו מדבקת בלינג על השלט. הוא היה עושה הון".
לפנייה לכתב/ת 
