מערכת החינוך: ילדים עניים יקבלו חינוך של עניים
החינוך שיקבלו ילדים עניים במערכת החינוך שלנו יעזור להם להיות עניים גם בעתיד. אריאנה מלמד מסבירה איך זה שכל התוכניות, המיזמים והקרנות לשיפור המערכת - עוזרות רק לילדים עשירים
תארו לעצמכם את תרחיש האימים הבא: צרכי הבטחון של ישראל הולכים וגדלים וכדי לממן אותם במלואם מחליטים השלטונות שחלק מכספי הארנונה שאזרחים משלמים יוקצו לעניין הזה, לפי מפתח קבוע מראש – המדינה תממן, נניח, שישים אחוזים (מכספי המסים הכלליים) והיתר יושת על ראשי הערים והרשויות המקומיות.
עד מהרה תיווצר בעיה: בעוד שבתל אביב, רשות מקומית עתירת נכסים וממון, ישכילו ליצור מיגון אפקטיבי עבור כל אזרח ואפילו מקלטים עם מסכי פלזמה, בקרית שמונה ייאלצו אזרחים לחפש לעצמם פתרונות לעת מלחמה, יען כי התקציב העירוני בקושי מספיק כדי לפתור את בעיות הביוב הבוערות. תושבי עומר ינומו על משכבם בשקט ובשלווה ביודעם כי הם מוגנים אפילו מפני מתקפת טילים, כי ראש המועצה רכש עבורם סוללת פטריוט מתקדמת והציב אותה בדיוק במקום הנכון וביישובי הבדואים לא הרחק משם, ימשיכו לאחוז היטב במוט האוהל ולקוות לטוב. דמיוני? מופרך? ובכן, זה בדיוק מה שקורה במערכת החינוך.
שתי מערכות חינוך נפרדות
בכל פעם שמדברים על אי השוויון בין ילדים עשירים לילדים עניים בגיל בית הספר, האצבע המאשימה נזקפת אוטומטית לעברו של גדעון סער או הקודמים לו או אלה שיבואו אחריו. הם מצידם מדקלמים טקסט שגור לעייפה: נעשה מאמצים, נקצה תקציבים, נהייה דיפרנציאליים, אנחנו לא יכולים לתת יותר כרגע כי האוצר לא מרשה.
בינתיים, גדלים עוד ועוד דורות של תלמידים בשתי מערכות חינוך נפרדות: יש מי שילמדו במבנים מפוארים וממוזגים תחת עינם הפקוחה של מיטב המורים ומתוך שימת לב לצרכיו האינדיבידואליים של כל תלמיד ויש מי שייאנקו בקרוון מאולתר שהפך לפתרון קבע וכשקשה להם בהבנת הנקרא או בחשבון וההורים אינם יכולים לסייע, ראש הרשות המקומית ירכין את פדחתו בבושה ויאמר, אין לי. מצטער.
מלכתחילה, תכליתו של החינוך הממלכתי בעולם המערבי היתה לנסות ולהיאבק בדטרמיניזם הביולוגי-כלכלי שנכפה על תלמידים: לפני שמדינות נטלו על עצמן את החובה לחנך אנשים נמוכי קומה ולעשותם לאזרחים אורייניים ומועילים, החינוך לעניים היה ספוראדי ותלוי בחסדי מוסדות דת, נדבנים ויוזמות מקומיות: שיטת התקצוב בה הרשויות המקומיות ומשרד החינוך נושאים בעול גם יחד, מבטיחה שלאט לאט או בעצם – בצעדי ענק – אנחנו חוזרים לעידנים האפלים הללו.
בבסיסה של השיטה מצוי עיוות גדול עוד יותר. משרד החינוך ומדינת ישראל כולה מעולם לא הגדירו מהן זכויות היסוד של הילד המתחנך במערכת: האם אלה כוללות מבנה הולם, מורים כשירים לכל המקצועות וסיוע אפקטיבי לתלמידים שמתקשים במקצועות הליבה או שמא גם פינת חי מושקעת, שיעורי נגינה בסקסופון וחוג אנימציה ממוחשבת הם חלק מסל הזכויות הזה?
במילים אחרות: מה בדיוק עומד מאחורי חוק חינוך חובה ומהן גבולות ה"חובה" שהמדינה תיאלץ לעמוד בה, יהא מצבם הכלכלי של המתחנכים אשר יהא?
צריך לעשות הרבה יותר
ובינתיים, הפערים הולכים ומתרחבים. בכמה רשויות מקומיות בדרום – במגזר הבדואי העני – מצליחה הרשות להקציב לכל תלמיד פחות ממאה שקל בשנה ומביטה בעצב בשלל התוכניות הנאות של משרד החינוך לצמצום הפערים, שמחייבות כולן השתתפות כספית של הרשות. באחרות, בדרום ובצפון ובמרכז, אם הן מצויות בסביבה בה יש מפעלי תעשייה ועסקים מניבי ארנונה ותושבים עשירים, סל השירותים המוצע לתלמידים לא מבייש את המדינות הכי מסודרות באירופה.
במילים הפשוטות ביותר בעולם: ילדים עניים יקבלו חינוך של עניים. זה יעזור להם להיות עניים בעתיד, כיוון שמגיל צעיר יתרגלו לגורלם.
לו מערכת החינוך היתה כולה מופרטת, אי אפשר היה להלין על המצב הזה וצריך היה לקבלו כגזרת גורל. כל עוד המערכת בידיים ממשלתיות, אי אפשר להשלים עם המצב הזה וצריך לעשות הרבה יותר מכפי שנעשה עד כה כדי לשנות אותו.
צמצום הפערים בחינוך לא יתחיל ולא יסתייע בעוד תוכנית קטנה ועוד אחת ועוד מיזם ועוד קרן פילנטרופית שוחרת טוב: הוא צריך לבוא מלמעלה, גבוה-גבוה מעל לחשיבה הקונבנציונלית עליו היום. הוא צריך להתחיל בנוסחה חדשה ושוויונית יותר לתקצוב ובהבנה שהמדינה חייבת להגדיר מהו המינימום ההכרחי שכל תלמידיה זכאים לו – וגם למצוא דרכים טובות יותר לממן אותו.
לפנייה לכתב/ת 
אילוסטרציה
צילום: index open
מומלצים
