בוכים על חלב שנשפך
הגדולה של "מאסטר שף" עד כה, טמונה בידיעה שדמעות הן התבלין הכי אפקטיבי של ריאליטי בישול. אם תוסיפו לכך קיטוב סוציו-אקונומי בין המתחרים, סינון בשלנים כשרים וחסות של חברת אבקות תעשייתיות, תקבלו זליגה מאוכל לפוליטיקה
גם אם אתם לא יודעים להכין חביתה, או מה ההבדל בינה לבין אומלט צרפתי, יכולתם לזהות ברגע הזה תמצית מזוקקת של אמוציות מתחומם אחרים בחיינו: זה נראה כמו צילום של לוויה צה"לית, כמו הבעת רגש אוטומטית אחרי פיגוע, כמו קלישאה טלוויזיונית של טרגדיה כלשהי, לא חשוב איזו. הרי אם לא חווינו את הטרגדיה בעצמנו, כושרנו להזדהות עם הקורבנות מוגבל כמו יכולתנו להריח את הפבלובה המופתית של הנס ברטלה. גם לטעום, להזכירכם, ממש אי אפשר.
המתמודדים. קיטוב סוציו-אקונומי (צילום: קשת)
מה שנותר, איפוא, הוא הבכי, החיבוק ותאוות ההצצה לרגשות של אחרים. אלה החומרים הקלאסיים שמהם צמחו גם תעשית הפורנוגרפיה וגם תעשיית הריאליטי. שתיהן התמחו בטשטוש הגבולות בין האינטימי לציבורי, בין הפרטי לנחלת הכלל. אם אי אפשר להראות מועמדים בבגדי ים זעירים, צריך התייפחות: לפיכך "מאסטר שף" היא התוכנית שבה תמיד בוכים על חלב שנשפך.
אינני יודעת אם המתמודדים נבחרו בשל יכולתם להגיר דמעות לעיני המצלמה כשאינם קוצצים בצל. ייתכן שעצם המעמד המצולם ועצם המעבר מתרגול מיומנות במטבח באורח פרטי לגמרי להצגה פומבית רווית-אדרנלין הוא הסיבה: גברים מסוקסים כבר בכו שם, גם אביב וגלית, שכבר הודחו, וסמדי, מוריה ואביבה, שעדיין שם. דמעות, אם לא שמתם לב, הן התבלין האפקטיבי ביותר של ריאליטי-בישול.
השופטים. לא ירגישו בחסרונו של אדר (צילום: פיני סילוק)
ומבעד לדוק הרטבובי אפשר עדין לשאול - מה זה בדיוק, "מאסטר שף"? כלומר, מה עומד מאחורי הכותרת הבומבסטית והתפוחה הזאת? האם באמת ייתכן שאחד הבשלנים הביתיים הללו ייצא מן התוכנית כשהוא מסוגל לנהל מסעדה, לחלוש על צוות עובדים, לתקצב ולהפיק במטבח מנות אחידות ברמתן לאורך זמן מבלי ליבב, לחלק קשב באורח מופתי בין כל אלה וגם לשמח את המשקיע הסודי שלו? ממש, אבל ממש לא.
בעניין הזה, "מאסטר שף" לא מוכרת אשליה, אלא שקר גמור: אדם יכול להפוך לכוכב-פופ מקומי בין לילה, אבל שפים לא נולדים. הם מתעצבים בשנים ארוכות של עבודה מפרכת, וגם אם ימלאו את התוכנית במועמדות נאות, אף אחת מהן לא תהיה סינדרלה. במובן זה התוכנית היא תמונת-ראי מדויקת למדי של "הישרדות", שאוסף מועמדיה עם הקוביות בבטן או הסיליקון בחזה כנראה לא היו שורדים בתנאים אמיתיים של מצוקה ודחק. גם שם עובדים חזק על הרגש, וגם ב"מאסטר שף" עובדים חזק על ה"עדויות" של המתמודדים: מיני-וידויים קורעי לב שחייבים להתמקד ב"ככה בדיוק הרגשתי".
ואולי אשדות הרגש המשתפכים מסתירים כמה מן הבעיות היותר-מעניינות ב"מאסטר שף". קחו עוד רגע, והפעם - סמדי במשימת הדחה, נאלצת, לראשונה בחייה, לשדך בין אנטרקוט ליין אין לה מושג מה עושים שם ואפילו איך מצמצמים רוטב. היא ממחישה היטב את מידת הלחץ-על-סף-היסטריה שחביב כל כך על הצופים, ומעליה - בגזוזטרה של האולפן - עומדים ומשקיפים ומייעצים ותומכים חבריה לתוכנית, שעברו לשלב הבא בלי משימת הדחה. סמדר וקנין היא אם בית בדיור מוגן בבאר שבע, במקור מאופקים. למעלה יכולתם להבחין בבעלים של רשת חנויות אופנה, מהנדס אזרחי עצמאי, מפיקת אירועים - במקור משוויצריה - ועורך דין. מצאתם את ההבדלים?
כדי להיות בשלן יצירתי ורחב-מנעד, כמו ששופטי מאסטר שף אוהבים, רצוי מאוד להגיע מרקע סוציו-אקונומי משובח, שמאפשר השקעה בתחביב לא זול, שכרוך בהיכרות עם הנעשה במסעדות מכוּכבות ויקרות, ביכולת להתוודע לחומרי גלם שגם הם לא זולים. עוד רצוי, להשקיע בספרות קולינארית ולערוך מסעות להיכרות תרבויות אוכל זרות ומרתקות: אפשר להמר שסמדי ומוריה קעטבי בת ה-21, המובטלת מראש העין, ומוסא אבו סריס, מדריך הנוער מיפו ואלקנה ביטון, הכבאי מאשקלון, לא עברו את המסלול הזה לפני שהגיעו לתוכנית. האלמנט הדרמטי שנוסף בשלב הנוכחי הוא, בגסות ובפשטות, עניים נגד עשירים, וגם להיפך.
הטייה להיי-סוסייטי
הבחירות וההעדפות של השפים וקובעי המשימות העניקו עד כה יתרון לא מבוטל למי שיכול להרשות לעצמו, מפני שבפרובינציה שלנו מה שנחשב למטבח עילי הוא בעיקר מטבח יקר ומיובא ממסעדות אופנתיות מעבר לים ולא תוצר של תרבות אוכל מקומית. העניים, גם אם הם משתדלים נורא, לא יכולים להתחרות בזה: כשסמדי מתוודה שאין לה מושג מה עושים עם סלמון ובסופו של דבר מפיקה מין "ביצה רוסית" בנוסח בתי ההבראה של תחילת שנות השבעים, כשהיא לא יודעת לבטא "שרימפס" ו"מסקרפונה" וקוראת לדברים הללו "היי-סוסייטי" (מה שמופיע בפרומו לתוכנית כסוג של בדיחה) ההטייה, והפלצנות הנלווית אליה, מתחילות לעצבן.
_Wa.jpg)
שני. יעדיף למות מלהכניס למטבח את מוצרי החסות (צילום: רפי דלויה)
כשאייל שני אומר למוסא, "אתה בחור ערבי" ותמה על בחירתו לחרוג מתחומי המטבח האתני המפואר שעליו גדל לטובת פאי פקאן - זה מרתיח בשל תחושת ה"דע את מקומך": איש הרי לא יאמר לאביבה, "את בחורה שוויצרית" ולפיכך רצוי שלא תחרגי ממטבחים אירופים, נכון?
אך מעל לכל, בחירה אסטרטגית אחת של הוגי התוכנית ויוצריה מעצבנת יותר מכל זה. "מאסטר שף" אינה תוכנית כשרה. אקדים ואומר שמזה שנים מספר אני נמנעת מאוכל לא כשר, ולפיכך יש לי עניין אידאולוגי מסוים בנושא, אבל לא עד כדי פנאטיות. לכן, אין בעיני פסול בתוכניות בישול עתירות שרצים או רביולי חלמונים וכבד עוף ברוטב חמאה ומרווה, כל עוד אלה מייצגות טעמים אישיים של המבשלים בלבד.
שפים פרובינציאליים
כש"מאסטר שף" בחרה שלא להיות כשרה, היא גרמה בכך לעיוות רציני: בשלנים כשרים, חלק לא מבוטל מן האוכלוסייה המקומית, לא יכולים להשתתף בה. ההנחות הסמויות שההחלטה הזאת הציפה הן, שאין אוכל כשר שהוא טוב דיו כדי לשמח את השופטים ,שמי שאוכל כשר לא מבין באוכל ולא מגיע לו התואר (ההזוי) "מאסטר שף". שטויות: כשרות היא תרבות-אוכל לגיטימית. שפים סיניים רציניים לא יתלוננו על העדר מוצרי החלב במטבח שלהם, שפים צרפתיים רציניים לא ירצו להוסיף סויה לכבד אווז, שפים יפניים מסורתיים יזדעזעו מן הרעיון שאפשר להגיש פבלובה כקינוח לסושי. שפים מעולים ככל שיהיו, אבל פרובינציאליים להחריד, יחליטו, כפי שנעשה כאן, שתרבות אוכל המשותפת לרבים מן הצופים ולחלק מן המועמדים בתוכנית, ממש לא מעניינת, מאתגרת ורצינית די הצורך עבורם. חבל, פשוט חבל.לקינוח, כמה מלים על השופטים: חסרוו של רפי אדר לא יורגש כשיגיעו התוכניות בהן לא השתתף. האיש הצליח להעביר למסך תערובת של נוקשות עצית ואישיות אנמית, ומידת העניין בו אפסית. מיכל אנסקי משתדלת להיות הדודה הנעימה והמכופתרת של כולם. חיים כהן מזמן יושב על משבצת הדוד הטוב - וזה מותיר את אייל שני ועולמו המילולי הייחודי לבדו במערכה.
אפשר לאהוב את הפרודוקציה הלשונית המשונה שלו ואפשר לתעב אותה, אבל אי אפשר להישאר אליה אדיש. עובדה, היא כבר מחלחלת ללשון הדיבור של המועמדים. כבר יש חיקוי, וכבר כולנו יודעים ששסלמון ברוטב עגבניות הוא בעצם חיבור בין יבשות וכדורי בצק ממולאים גבינות הם סוג של גורל.
האם שפים מחויבים ליושרה קולינרית כשהם חורגים מגבולות מטבחיהם? על פי מאסטר שף, לא ולא. החסות העיקרית לתוכנית היא של חברה המייצרת אבקות אוכל ורטבים תעשייתיים עתירים בחומרים שספק אם שני, אדר וכהן היו מכניסים למטבח שלהם.
פרסומות למזון תעשייתי מככבות בכל תוכניות הבישול למיניהן, אבל כאן הן צורמות במיוחד: זה כמו לממן תוכנית על בריאות השן בפרסומות לסוכריות או דיון שתומך בנסיגה מהשטחים בתשדירי שירות של מועצת יש"ע, ועוד בלי שום הסתייגות מצד המשתתפים בדיון.
מה את חופרת, תגידו - זו לא פוליטיקה, זה רק אוכל: ובכן, לא. מידת החשיבות התהומית והמקצועיות העילאית שרוצים לשדר ב"מאסטר שף", פלוס תועפות הרגש ומפלי הדמעות, מרחיקים אותה מתחום תוכניות הבישול, ורק מעצימים את הגיחוך למראה הקשר בין המוצר הטלוויזיוני למימון שלו. אכן, חיבור בין יבשות רחוקות. לא תמיד החיבור הזה הכרחי או מוצלח.
לפנייה לכתב/ת 
