זכרונות ופסטה של זונות

כל איטלקי בריא, כמו כל יהודי חולה, ישבע וגם יאמין שאמא שלו קדושה ואילו כל האחרות - זונות. פדריקו פליני, חובב נשים בעלות תחת גדול מהחיים, מעלה ב"זכרונות" את כל סוגי הנשים האפשריות: או שאת אמא שלי או שאת לא. ואם את לא, ורוב הסיכויים שאינך, את לא נכנסת הביתה ולא זוכה לטעום מהפסטה המשובחת של אמא בפיקניק של יום ראשון. האיטלקים, בניגוד אלינו, מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ, ולכן הפיקניק הוא עבורם המצאה גאונית. לא צריך להתאמץ לגלות מה קורה אצל השכנים, וכל התשוקות משתזפות בשמש.
המשפחה של הבמאי נוסעת לפיקניק בחווה רחוקה וחמה. אליהם מצטרף הדוד המשוגע ששם אבנים בכיס כדי לא לעוף. לאחר הפסטה ההכרחית הוא עולה על עץ, מסרב לרדת וצועק בכל השדה: "אני רוצה אשה, אני רוצה אשה", שזה פחות או יותר מה שהילד רוצה.
ואני, שאינני פליני ורחוק ממנו בערך כמו שרמת גן רחוקה מרימיני, זכיתי לאותו הדוד, אותה זונה וגם אותה אם: ביום העצמאות של 82', בדרך לכנרת, עלה רחמים על הגג העצום של תחנת דלק "פז" וסרב לרדת. הוא זרק אבנים על מכוניות שעברו וקילל את נשות העולם כולו: רוצה אותך עכשיו, בואי לפה, לכי לשם. ורחלי, אשתו הפרובוקטיבית והעבה כאוגרת, החלה קורעת את בגדיה בסכין מטבח שנטלה מהצידנית. אמא, נבוכה ומבולבלת, זרקה עליו אבנים בחזרה, והוא קלל גם אותה. ואני נשברתי. כי גם אצלנו אסור לערב הורים, ואין לחבר בין אמא שלך למין, ואסור בכלל לחשוב שהיו לה פעם חיים. לכן הזונה לא אוכלת עם המשפחה ולא מתקשרת לאמא לשאול מה שלומה. ולמרות זאת היא נמצאת שם בכל רגע, ומגיעה, נקייה ומבושמת, דרך הדלת האחורית: דרך המשוגע המקומי, שצועק מה שכולם רוצים, או דרך הילד, שלא יכול לכבות את הפנטזיה גם כשאמא מגישה לו את הפסטה, ולא מפסיק להעלות שוב בעיני רוחו את הבגדים הקרועים של רחל כשמגישים לו את הקבב.

פסטה של זונות/פועה דב

לכבוד כל האמהות המדוכאות, לכבוד כל הזונות המדוכאות לא פחות, נצאה אל היער ונבשל – על גבי גזיה – מאכל איטלקי עתיק ומשביע, ניחוחי וצובט חיך. גם במסעדות הכי מכופתרות ומגוהצות באיטליה כתוב בתפריט, בלי בושה: "Pasta alla Putanesca", ואיך שלא תהפכו בתרגום, אין ברירה: "פסטה בנוסח הזונה".
מקורה של הפסטה הזאת בפרוצות של פירנצה, או בעצם, בצביעותה של הכנסייה הקתולית. במאה החמש עשרה קבע ההגמון המקומי, כי לזונות אסור לצאת מבתיהן כל השבוע, למעט ימי שני, כדי שאזרחים מהוגנים ויראי שמיים לא ייאלצו להיתקל במראות של פריצות ולחטוא בחטאי הבשר והמחשבה. אלא שהזונות של פעם, ממש כמו רחב של יהושע בסיפורי בית הספר העממי, באמת מכרו מזון וגם הגישו ארוחות חמות לקליינטים, לפני או אחרי המטרה העיקרית לביקור.
אם לא יוצאים מהבית, אי אפשר להשיג מצרכים טריים, ואז מסתפקים במה שיש במזווה. פסטה תמיד אפשר להכין מקמח, מים ומעט ביצה. אנשובי נשמרים היטב בשמן זית, כמוהם זיתים שחורים, השמן נח בכד והשומים תלויים לייבוש. ההכרח הוא אם כל ההמצאות, גם של הזונות, וכך נולד רוטב הפסטה הכי טעים שאני מכירה.
בטרם צאתכם לאחו, קנו בבקשה ספגטי דקים מאיכות טובה. 500 גרם יאכילו שלושה רעבים וילד חולם.
עוד יש לרכוש: בקבוק שמן זית בהיר מאד, רצוי איטלקי, וצנצנת אנשובים משומרים במשקל 100 גרם, וגם 100 גרם זיתים שחורים שנגלען בבית, ושש שיני שום.
צריך גם מחבת כבדה וסיר גדול, לבישול הפסטה, ורצוי גם מסננת. וכף עץ.

אופן ההכנה

שופתים את הסיר על האמגזית ומגירים לתוכו כשלושה ליטרים של מים, או תכולת שני בקבוקים של מים מינרליים. כשזה רותח, מוסיפים כף מלח וזליפה קצרה של שמן זית, ומבשלים את הפסטה בדיוק לפי ההוראות שעל השקית.
בינתיים, חותכים את שיני השום לפרוסות דקיקות, שולים כעשרה אנשובי מצנצנתם וביחד עם הזיתים שחתכנו לחצאים, מניחים את כל זה במחבת וזולפים לתוכה כחצי כוס שמן זית.
כשהפסטה מוכנה, מגירים את תוכן הסיר למסננת, בזהירות, ומערבבים מעט, שלא תידבק. מחזירים לסיר.
שופתים את המחבת על הגזיה ומערבבים את תוכנה במרץ רק עד שניחוח השום מתפשט באויר: זה הרגע לשפוך את הרוטב לסיר, לערבב את הפסטה בנחרצות בכף עץ, להפטיר קללות באיטלקית ובעברית נגד כל הנשים המופקרות בעולם, ולאכול מיד, בהנאה שאין דומה לה, עם קמצוץ קטן של תחושת חטא.

עוד על פיקניקים תרבותיים ראה ב"כתבות נוספות".