מי צריך את שיעורי הבית?

מיתוס שיעורי הבית

עוד לפני שהלכתי לחפש בגוגל את המחקרים הכמותיים התומכים במתן שיעורים לטף, עשיתי איתו שיחה שנתקעה לי כמו עצם בגרון: אתם וודאי מכירים את השיחות האלה. גרבר נורא נורא טעים, נכון תינוקי-מתוקי? נכון שכיף לנו לעשות אמבטיה פלוס בדיקת כינים? נכון שאתה אוהב להתנהג נורא נורא יפה?

השנים חולפות, התכנים משתנים והמבנה לעולם עומד: הורים אמורים לשרת את עקרונות הקונפורמיזם מתוך הנחה שככה ייטב לילדיהם, כי ככה עושים כולם. אמרתי לו שבלי שיעורי בית אי אפשר להצטיין בלימודים. לא סיפרתי לו שבילדותי נמנעתי כמעט באדיקות מן המטלות הביתיות הללו.

לא סיפרתי לו שהורי חשבו שזה בסדר גמור כל עוד אני מביאה הביתה תעודות טובות, וכיוון שעשיתי כן, אפילו הגנו עלי מפני חמתם של המורים וסירבו להתערב מעבר לזה. להם היו תעצומות הנפש הדרושות לעקוף את הקונפורמיות, לי אין – אז הלכתי לשכנע את עצמי בנבירה במחקרים שאכן, מגיל שבע, ילדים אמורים להביא את העבודה שלהם הביתה ולהושיב את עצמם ואותנו לשעות ארוכות, מתסכלות, מלוות בויכוחים אינסופיים, בסופם יידעו טוב יותר כמה זה שלוש ועוד חמש ומה אמר אלוהים למשה מתוך הסנה.

כצפוי, מצאתי גם דברים אחרים. הנה, סקר של אוניברסיטת מישיגן שלא מצא קורלציה בין שיעורי בית בבית הספר היסודי לבין הצלחה של תלמידים. והנה, ספרו של אלפי קון, "מיתוס שיעורי הבית", שחולל סערה גדולה בקרב מחנכים בארצות הברית לפני שנים מספר. קון אסף עשרות מחקרים בתחום ומצא שוב שאין ממש בטענה שילדים צעירים זקוקים לשיעורים כדי להצליח – לעומת זאת, הם זקוקים לזה כדי לשמר את הנורמות המקובלות בבית הספר. לשמר את המצב שבו מורים לא מספיקים ללמד את מה שהתחייבו ואת המצב המאוד לא נעים, בו ידיעותיהם והשגיהם עומדים כל הזמן לבחינה, גם תחת עינם הפקוחה של הורים – וכל זה במקום לתת להם לגדול בשקט.

השיעורים תורמים לפער

קון אינו ניצב במערכה הזאת לבדו. כמה מן החוקרים המוערכים ביותר בתחום החינוך לגיל הרך בארצות הברית אפילו מוכנים לומר ששיעורי בית מחטיאים לגמרי את מטרתם וצרים עימותים בלתי פוסקים עם ההורים ובעצם מושיבים את אלה ליד ספסל הלימודים ואפילו תורמים לפער בין ילדים שהוריהם מוכנים ויכולים לעשות איתם שיעורים לבין אלה שלא.

כשאומרים להורים לילדי כיתה א' ש"שיעורי בית הם האחריות של הילדים", הם עדיין לא יודעים שעד שהאמירה הזאת תהיה נכונה, יעברו עלינו שנים ארוכות של ישיבה צייתנית מול חוברות וספרים שישעממו אותנו נורא, יגרמו לנו לחמר בילדים ויאלצו אותנו להתנות פעילויות רבות מדי בקיום החובה המעיקה, הלא נעימה והלא מוצדקת: שמירה על המצב הקיים מבלי לבדוק אם המצב ראוי להישמר.

הם קטנים והם עובדים קשה בלהתנהג יפה וללמוד מה שמצפים מהם שילמדו. כשהם מגיעים הביתה, הם רוצים לשחק ולנוח והם צריכים לבלות איתנו זמן-איכות, לא זמן-כמות ליד המחברות. כשיגדלו – בחטיבת הביניים ואילך – יש תמימות דעים בקרב החוקרים ששיעורי בית יועילו להם. לפני כן, יש לפחות מחלוקת. אם אתם מרגישים שלילדיכם יש יותר שיעורים מכפי שהיו לכם, התחושה מוצדקת: בכל העולם המערבי נצפית נטייה להכביר בשיעורים ככל שבתי הספר הופכים תחרותיים יותר וככל שהם נאלצים למדוד את הישגי התלמידים במדדים "אובייקטיביים" יותר. מאידך, יש גם נטייה הפוכה: באנגליה ובארצות הברית, עוד ועוד בתי ספר זונחים את האמונה המקובלת ושולחים את חניכיהם לחופשי בסוף היום, בלי דאגות וטרדות. איכשהו, תלמידים בבתי ספר כאלה לא נכשלים ולא משתרכים מאחור בהישגיהם.

את כל זה, כמובן, לא סיפרתי לבני וגם לא לבתי. מזה שנים אחדות שיעורי הבית מעיבים על שעותינו הטובות ביותר, מעוררים ויכוחים אין קץ, מוסיפים שיממון טורדני לאינטראקציה בינינו. ברור שנמשיך לעשות אותם, בצייתנות ומבלי לקטר – בפני הילדים. אבל בינינו לבין עצמנו, מדי פעם, שווה לשאול אם צריך אותם בכלל.