סלומון שוחה עם הזרם
דניאל סלומון הלך על בטוח באלבומו הרביעי, "גאות", עם שירים על אהבות נכזבות וכיסופים ושימוש מופרז בקלישאות. יש אולי גאות מוזיקלית, אבל שאר הרוח נמצא בשפל
בניגוד לאמנות שמתבססת על חקירה והרפתקה, בידור ניזון מהליכה על בטוח. מוזיקאי יכול להיות אמן או בדרן. מלבד כשרונו, הרבה תלוי גם בהחלטה שלו. דניאל סלומון הוא מהיוצרים בני המזל שניחנו גם בכישרון וגם ביכולת לכתוב להיטים. אלבומו הרביעי, "גאות", מסמן כי בחר בדרך הפחות מעניינת והיותר בטוחה.
נפש של רומנטיקן יש לסלומון, שעל עטיפת האלבום ובחוברת משרטט נתיב בגוונים מיסתוריים של כחול, אבל לא ממש מהלך בו. זהו אלבום לא אחיד מבחינת טיב השירים. המכנה המשותף הוא תוכן השירים, שנעים על מערכות יחסים, בעיקר אהבות נכזבות, וגם כיסופים אל "האחת" שמבוששת לבוא.
כמו שם האלבום, נוכחת בו גאות יצירתית, אבל קיימים גם שפל של מחסור בשאר-רוח ונטייה להתמחזרות. זהו מקבץ של בלדות עשויות היטב, שמושרות ברגש, אבל חלקן מוגבלות באופי הלחנים הפשטניים. לעיתים קרובות מדי, למשל בשיר "מיכל", אפשר להשלים בראש מהלכים מוזיקליים צפויים. עם זאת, העיבודים מצליחים ליצור לשירים אישיות מעניינת יחסית.
לעיבודים ולתזמור אחראים סלומון ולני בן בשט, שהפיק מוזיקלית את האלבום. השניים יצרו מצע תזמורתי עשיר, עם הצליל האירופאי של לא פחות משמונה כלי מיתר המשתייכים ל"שמיניית מאיה בלזיצמן" (שכוללת אותה ואת הילה קרני בצ'לו, חן שנהר, ניצן קאנטי, הדר כהן ומארי מטלובה בכינורות וקטיה פולין ומיה לי רומן בוויולה). לצדם, הפסנתר הדשן והקלידים של סלומון עצמו, התכנותים של בן בשט שמוסיפים נופך אלקטרוני, הבס של שחם אוחנה והתופים של מתן אפרת.
סלומון. יוצר חכם ומנוסה (צילום: עמית ישראלי)
הכינור של ניצן חן רזאל וכלי ההקשה של בן בשט מעניקים צליל ים תיכוני, שמתבטא בעיקר בשירים "שבורה" ו"דרך חדשה", היוצרים תחושה שהם מנסים לקרוץ לנישה המזרחית הכה פופולרית. ב"דרך חדשה" התוצאה להיטית באופיה, אך לא משכנעת בכנותה - לצד נגינת הגיטרות הקצובה (יהונתן פריג', איל הלר ואדם בן אמיתי), ישנו כינור מייבב שנשמע כמו פארודיה.
לצד כל זאת מפוזרים באלבום שירים יפים: השיר הפותח, "הקשיבי לי", שהעיבוד האלקטרוני מעניק לו מיסתוריות דרמטית, "שם בשמיים" עם השירה החרישית בבתים והפזמון ההימנוני, "שנים אחר כך" עם הלחן היפה והעיבוד התיאטרלי ובעיקר "פרח הלילה" השקט עם הקסם המשכנע. וישנו גם "אהוב ליבי", דואט עם דניאלה ספקטור, שמהדהד את "רבות הדרכים", הדואט הלהיטי שסלומון שר בעבר עם דנה עדיני. הפעם אין זה שיר פרידה, אלא שיר על חוסר יכולת להשתחרר. בשונה מהנוכחות המשמעותית של עדיני בשיר ההוא, הנוכחות הענוגה והצלולה של ספקטור מינורית מדי, וחבל.
"אהוב ליבי המשוגע", שרה דניאלה ספקטור את המילים שסלומון שם בפיה, ומתחשק למצוא בשיריו את השיגעון הזה, וגם את ההומור העצמי, שמתגלה דווקא בעמוד התודות שבחוברת. התודה האחרונה והמרגשת מוקדשת להוריו "שכל אלבום שלי הוא נכד עבורם. ככה זה". ב"ככה הזה" התמציתי טמונים האמת והחן, החיוך והכיסופים של שיר אחד טוב, ואולי של אלבום שלם.
"גאות", דניאל סלומון, "הד ארצי"
לפנייה לכתב/ת 
