זה דווקא כן הזמן להתאבל

"אני אכריז על זה כיום אבל לאומי", הבטיח לנו ראש הממשלה בנימין נתניהו, "אבל כרגע אין לנו זמן להתאבל ולהיכנס לתחקורים והסקת מסקנות". טעות גדולה בידו של ראש הממשלה. זהו דווקא הזמן הכי נכון, מדויק, חיוני והכרחי להתאבלות.

זהו הזמן הכי מתאים לאבל אישי ואבל לאומי כאחד על השריפה הנוראית המשתוללת ללא רחם. זהו זמן חורבן. זהו הזמן בו החובה המוסרית היא להתאבל על חייהם של אנשים שנשרפו חיים, וגם על בעלי-חיים שנספו באכזריות (כנראה בגלל שיגיונותיהם של בני-אנוש שאינם בני-אדם); להזיל דמעה על החי, הצומח והדומם; על בתים שהיו מבצריהם של בני-אדם עשרות שנים והפכו תוך שניות לעיי חורבות, ובעליהם הפכו באחת לחסרי-בית.

זהו הזמן להתאבל על ארץ בוערת, זמן שנותן פתאום משמעות חדשה, טראגית מתמיד, לשיר הנפלא של אהוד מנור (והלחן הנפלא של קורין אלאל) "אין לי ארץ אחרת - גם אם אדמתי בוערת". זו עת אסון. מי שמפחדים להתאבל בעת צער, מפחדים להתמודד עם הרגשות הכי אמיתיים, הכי נכונים, ואינם מספקים נחמה אמיתית לעם שלבו נכווה.

ילמדו העסקנים כי אין בצער כדי לרפות ידיים, אין במועקה כדי להוביל לשיתוק לאומי, אין באימה כדי לגרום עצימת עיניים, אין בזוועה כדי למנוע פעולת הצלה. ההודאה בצער והדמעות הניגרות דרושות כדי להתריע, לזעוק, לחייב פעולה ולבצע אותה כנדרש.

זה הזמן לבכות

כאשר סיוון גנון, אלמנתו של מאור ז"ל, שרה על קברו הטרי של בן-זוגה שנספה בדליקה את השיר "אבוי לבי לבי לבי - הו כתם דם שותת", למילותיו של וולט ויטמן, "באשר רב החובל שלי - צונח קר ומת. לבי לבי לבי, הו כתם דם, שתת באמת".

הזמרת מיטל טרבלסי ביצעה את השיר היפהפה הזה בהקשר לאומי ישראלי, בעת האבל הקולקטיבי על הירצחו של יצחק רבין ז"ל בידי בן-עוולה, אבל השיר הזה מתאר אבל של אומה אחרת, האומה האמריקנית, ונכתב לאחר הירצחו של אברהם לינקולן. בה במידה, בהקשר הטראגי בו ביצעה סיוון גנון את השיר בהלוויית אהוב-לבה, מתאר השיר על רב-החובל את לבו השותת כל-כך של העם כולו. העם בוכה עם סיוון.

זהו הזמן לבכות. אבל, בכי, צער וביטוייהם אינם מנוגדים לרוח הפעולה, העשייה, הביקורת ושאלת השאלות הקשות, שצריכה להתחיל מיד ובמלוא העוצמה. טשטוש הספקות והעלמת הביקורת הציבורית על מחדלים ורפיון-מחשבה של אחראים למיניהם לא יכבו את הלהבות. לא אחדות מלאכותית ולא קידוש-הקונצנזוס ירפאו את כוויותיה של הארץ, החי והצומח. הכוח יבוא מן הזעקה.

לא מלמולים מיסטיים בשקל ותשעים ולא השתטחות דרמטית על קברי צדיקים יכבו את האש. זהו הזמן לזעוק "לא!" להיכלי תרבות בשטחים כבושים ולתרבות ההופכת להיכלות של ירקות כבושים; זה הזמן לזעוק "לא!" לפרצי גזענות ולזריעת שמועות זדוניות שיחרחרו מלחמה ויציתו אש מוות ונקם ושנאה נוראית בין שני העמים; זה הזמן לבכות על ילדים שנותרו יתומים מאב ועל קשישים שנותרו ללא בית ועל אלמנות שנותרו ללא אהוב לבן. זה הזמן לבכות גם על בעלי-חיים שמשלמים מחיר נורא על עוולותיהם

 של בני-האדם, במשחטות האש ובמשחטות בכלל: זהו הזמן לבכות על גור-יחמורים יתום שאיבד את הוריו ביער החרב, ועל ציפור שגוזליה נשרפו מול עיניה.

זהו הזמן להצטרף לתפילתה של המשוררת שז, "שדמעותיי יהפכו פנינים בעולם. שכאבי יהפוך פנינים בעולם. פנינים להתהדר, להתכרבל, להתחמם, פנינים להתנחם". כי זהו זמן חורבן. זכותנו להתאבל וחובתנו לבכות. לא נניח ללהבות רוחשות או לעסקנים ציניקנים לייבש דמעותינו. דמעותינו שלנו הן. הן הפנינים היחידות שנותרו לנו מהתופת. אל תגזלו אותן מאיתנו.