חשיבותו של מעיל
אסקימואי לפעוטה, מותג למתבגרת, עור שחור לו ועם כובע פרווה לה. משפחה מתארגנת לחורף
בחוץ משתוללות רוחות במהירות של שמונים קמ"ש, החופנות בחובן פתיתי שלג בינוניים עד גדולים, ומהחלון, שמשמיע קולות של פילה כורעת ללדת, אני רואה מעט מאד אנשים והרבה מאד לבן. קוראים לזה Blizzard, למה שקורה שם בחוץ. למרות שהאנגלית שלי הייתה לא רעה טרם הגעתי הנה, Blizzard, Whiteout, ו-Snowed-in, הן מילים שלא הכרתי, פשוט לא נפגשתי בהן קודם. לא היה לי שום צורך למצוא סימן שיתאר תופעה שהחושים שלי לא נדרשו לתפוס ושהתודעה שלי מעולם לא נדרשה לחשוב. אמנם לאסקימואים אין ארבע מאות מלים לשלג, כמו שפעם חשבו, ואמנם בנג'מין וורף הבלשן האמריקאי, מהשערת "ספיר-וורף" המפורסמת (זאת שקובעת שהשפה משפיעה על החשיבה, ושהחשיבה מבנה את התודעה), ככל הנראה תרם למיסאינפורמציה הזאת, אבל איך שלא יהיה, החורף הניו יורקי מעשיר לי את השפה, משכלל לי את החשיבה, מרחיב לי את התודעה. כל מה שאני צריכה עכשיו - זה מעיל טוב.
לקח לי שנתיים להבין את מזג האוויר כאן, או ליתר דיוק, את האופן בו מתמודדים כאן עם מזג האוויר. בהתחלה, כשהייתי נכנסת בקיץ לסופר, לסרט, למוזיאון או לבית קפה, הייתי מצטערת שלא הבאתי סוודר גולף וכובע צמר. עד היום אני לא נכנסת לסופר בפינה כי הטמפרטורת שם, לא במקררים, סתם כך במסדרונות, נופלת מתחת לאפס. כל כך קר, שהקופאיות יושבות עם מעילים וכובעים, גם בקיץ. בחורפים, כשהייתי מצטיידת היטב בגטקס, גרביונים, סוודרים מצמר וגרבי קוטב, הייתי נכנסת ל"אינדורז" ומתחילה להזיע, כמו בסאונה. מביך ככל שזה היה, נאלצתי להתפשט מהשכבות שעטיתי על עצמי ולהישאר עם גופיית גאטקס. לא הלוק הכי אלגנטי שאפשר לדמיין, אבל כיוון שהיה מדובר בפיקוח נפש (אילולא הסרתי את השכבות הייתי וודאי מתייבשת למוות), מצאתי את עצמי לא פעם, לבושה באופן שלא תואם את הסיטואציה. זה מה שהיה.
עקומת הלמידה שלנו, מראה שגם בתחום הזה יש שיפור, אדפטציה אם תרצו. הפעוטה, שלא מבלה הרבה בחוץ בימי החורף הקשים וגם לא נדרשת להיות מובלת בעגלה לגן על בסיס יומיומי, צויידה במעיל אסקימואי די פשוט אבל חם מאוד. עם המתבגרת שלנו, נאלצנו להשקעה גדולה יותר. משך שנתיים של מידל סקול היא הייתה צועדת שלושה עשר רחובות צפונה ושתייים וחצי שדרות מזרחה, גם בימי שלג קשים. כך, ענתה לקריטריונים הנדרשים מבחינתנו לרכישת מעיל "נורת' פייס" אמיתי, כבר בשנה שעברה. מצאנו לה מעיל שחור, קצת מבריק, לא נורא מכוער, אבל מאד מחמם. השקענו בזה הרבה כסף, חשבנו שזה מעיל לשנים, אבל, המתבגרת שלנו עשתה קפיצה התפתחותית ועכשיו היא כבר לפחות שמונה סנטימטר יותר, השרוולים מגיעים לה כמעט עד המרפק.
לעשות סיפור ארוך קצר יותר, ניצלנו את יום ראשון הלבן ואת הוויקנד הארוך של כולנו, כדי לצייד את המשפחה לקראת הקור הגדול. הלכנו לבלומינגדיילס, להנות ממכירות החיסול וממחירי היום שאחרי כריסמס, אך גם הפעם, כמו ב"Black Friday" האחרון, מצאנו שהפריטים שרצינו לא נכללים בהנחות. שוב הרגשנו מובסים. אבל לא הייתה ברירה, המתבגרת חייבת נורת' פייס, זה המעיל המכוער היחיד שהיא מוכנה ללבוש. ככה זה עם מתבגרים, עם הלייבל הנכון אפשר להלביש אותם בבגדים שאחרון ההומסלים יסרב ללבוש. המתבגרת צויידה במעיל סביר, לא הפריט המחמיא ביותר שיש לה בארון, אבל חם ודי נשי.
הגיע תורנו. הפרופסור קונה לרוב בשיטת "פתח תוכנית חיסכון ותהנה מהפריט שנים רבות". עקרון "Penny smart pound foolish" יצוק בו היטב ואני מודה שאני יותר ויותר משוכנעת שזאת השיטה הנכונה, לפחות כשמתבגרים וכבר לא ממש מוכנים להיות קורבנות אופנה. לפני שנתיים, הוא ראה מעיל עור שחור עם ביטנה חמה בחנות של מעצבים קנדים בסוהו, המעיל היה כל כך יקר שחשבנו שבכסף הזה עדיף לרהט חדר לפעוטה ולממן לה מטפלת לכמה חודשים. הוא ויתר והסתובב עם מעיל יפה, אבל בסטנדרטים של הקור הניו יורקי - ממש לא חוקי. כמו בתסריט עם סוף טוב, במסע הקניות הנוכחי, ביוצאנו מבלומינגדיילס, נתקלנו במפתיע בסניף האפר איסט של חנות המעצבים הקנדית, המעיל האמור היה שם. לאחר שנתיים של תשוקה לדבר האמיתי וסרוב לכל דבר סביר אחר, הפרופסור רכש לו, בהנחה של חמישים אחוז, את המעיל המופלא.
בטוב לו, הוא הציע שגם אני אמדוד מעיל. למרות שאני מבינה יותר ויותר את מעלותיו של מה שנקרא בפי "מעיל שק שינה", אינני מוכנה להכנע ל"קריית ארבע שיק", נראה לי שרק הניו יורקריות הותיקות והמתנחלות על הגבעות לובשות את הפריט הכל כך מגושם הזה. מצד שני, אני חייבת להודות שבכל המעילים האחרים שלי, קופאים לי האחוריים, וכיוון שאין להם כובע, אני מחוייבת ללבוש את כובע פרוות החולדה שלי. אז נכנעתי לפרופסור ומדדתי מעיל עור שחור עם בטנה חמה וכובע פרווה (לא אמיתית כמובן), לוק של מיליון דולר. "אני רוצה אותו" אמרתי, כאילו נגמרו הדאגות הכלכליות. באושר גדול, הפרופסור הכריז כי זאת מתנת הכריסמס שלי. גם אני קבלתי חמישים אחוז הנחה ועכשיו יש לי את המעיל הכי יפה שהיה לי בחיים, גם הכי יעיל.
כשבאנו הביתה, האח הטייס, שבא לבלות כאן סוף שבוע, דיווח כל רגע כמה "קשר" יש שם בחוץ, במלים אחרות, כמה מהירה הרוח המרביצה בנו את השלג. מאוחר בלילה, בשמונים קשר, החלטתי שאני חייבת גלידת וניל. האמת היא, שרציתי להרגיש את השלג מקרוב. האח הטייס אבחן נכונה, רציתי לנסות את המעיל החדש. "את כמו ילד שמקבל מגפי גומי חדשות ורץ לשלוליות", אמר הטייס וחייך. "הוא צודק", חשבתי לעצמי, מאושרת כמו שרק ילדים יודעים להיות.
איך בוחרים, איך. יער של מעילים
מומלצים
