ראש השנה האזרחית עבר עלינו באווירת היברנציה שאנחנו שקועים בה כבר זמן מה. קר שם בחוץ, השלג הלבן הפך אפור מטונף, הקרח נמס והפך למוקשי שלוליות, ושקיות האשפה שנערמות שם בחוץ, כאילו עובדי התברואה של עיריית ניו יורק בלבלו את קומו החתיך עם השפם של אמיר מההסתדרות בארץ הקודש, מתחילות להדיף צחנה בינונית עד חמורה. תוסיפו על כל אלה את העובדה שכהורים לפעוטה, שהיא שיבוט של הארנב של דורסל, הפכנו בעל כורחנו לעכברי בית, ותקבלו מסיבת ראש השנה שקטה במיוחד. בניגוד למתבגרת שיצאה לחגוג אי שם בקצה המזרחי התחתון, במסיבה שהסתיימה בדורמן גדול מימדים שגירש את הדור הצעיר והרועש חזרה לחיק הוריהם המודאגים, אנחנו לא הפרענו לאף אחד. חבל שכך.

אחרי שראינו ארבע אפיזודות בעונה הרביעית של MAD MAN, אחרי ששיחזרנו את חמשת ראשי השנה האזרחית האחרונים שבילינו ביחד, הגענו למסקנה המתבקשת שאין לנו מה לחפש שם בחוץ, במסיבות, ולא שמזמינים אותנו מי יודע מה - כי הרי במסיבות מעשנים ושותים ומחפשים אהבה, שלוש פעילויות שכבר לא רלבנטיות עבורנו בשלב זה בחיינו המופלאים.

חמדנות חסרת שובע. ערב פוקר לשנה החדשה (צילום: ארכיון ידיעות אחרונות)

"מה יש שם?" שאלתי בחוסר סבלנות. "פוקר" הוא אמר."חשבתי שזה משחק של ארסים ומאפיה", אמרתי לג'. "מה קרה לך?", אמר הטייס, "אחיך הבכור משחק כל שבוע פוקר עם החברה' שלו, זה הפך לברידג' של דור הביניים".

למרות שבאותו הרגע, הדימיון שהפליג למחוזות קרימינליים אפופי עשן כמעט נתקע במראות מדכאים של משחקי קלפים באולמות מוארים בפלורסנטים בבתי אבות, הצלחתי למשוך אותו משם, ולהחזיר אותו למציאות הניו יורקית שלי. "אוקי", אמרתי לעצמי, "את אוהבת תחרויות. לכי על זה".

פרשנו את הלבד הירוק על שולחן האוכל המשפחתי והפרופסור הציע לכולם משהו לשתות. "תה ירוק בשבילי", אמר ג', "אבל אם יש בלי קפאין". "גם לי", אמר הטייס, "אבל בלי סוכר". "אני רוצה מים מינרלים", אמרתי, "אבל כדי לא להשבית את האווירה הפראית שהחלה להרקם לה כאן, תמזוג לי מים מוגזים". הפרופסור, שלמד לחיות עם שתי כוסות יין בשבוע, התעקש על היין האדום שלו, אבל כדי להיות חלק מהחברה' ארגן לעצמו גם כוס תה קמומיל.

בשלב מסוים קלטנו, כולנו, שאנחנו באובססיה על קסמי השיניים, הבנו שכמו שמצאנו תחליף הולם לוויסקי, היינו גם צריכים למצוא משהו להעסיק בו את הפה. הטייס הפסיק לעשן אי שם בתחילת שנות הארבעים שלו, ג' לא נוגע בשום דבר שאפשר להתמכר אליו, הפרופסור נטש את הסיגרים לאות סולידריות עם החתומה מעלה, שהחליפה בין שלושים או ארבעים סיגריות בעשרים וארבע שעות בשעה וחצי יוגה ביום, כמה רגעים לפני שהחליפה קידומת לזאת שבאה אחרי שלוש. עם כוס תה במקום ויסקי וקסמי שניים במקום סיגרים וסיגריות, שיחקנו פוקר במשך שלש שעות, שלא היו נגמרות אילולא ג' לא היה צריך לסחוב את הקופסא הכבדה אול דה וואיי באק לברוקלין. הבנו, תוך כדי משחק, שאמנם התפאורה השתנתה ומצאנו דרכים בריאות יותר להעביר את החיים, אבל בתוך תוכנו, אנחנו עדיין אותם נוכלים, צמאי דם ותאווי נצחון. ג' שראה שהוא מפסיד לי, התחיל להלוות ממני ז'יטונים, הוא הבטיח שיחזיר, אבל לא היו לו. הוא אפילו הציע למכור כליה כדי להחזיר לי וכשגילה שהטייס נולד עם שלוש כליות, הציע לו דיל שאי אפשר היה לסרב לו. הוא כינה אותי "שיטי בנק", כי החמדנות שלי לא ידעה שובע. גיליתי שלא רק שיש לי "יד טובה", אלא שמשהו בהכשרה הפסיכולוגית משחק לטובתי.

"אנחנו צריכים לשקול הסבה מקצועית", אמר הפרופסור, מבושם אחרי שלוש כוסות תה ושני קיסמים, "במקום לבזבז את הזמן שלך בלהוכיח לניו יורק סטייט שרישיון ישראלי לא נופל מרישיון אמריקאי, נצא איתך לסבוב הופעות באטלנטיק סיטי ומשם דה סקיי איז דה לימיט".

למרות ששמרתי את ההתלהבות לעצמי, חיכיתי למחרת להשוויץ בפני המתבגרת, שכבר לא ממש מחזיקה מאמא שלה כמישהי קולית. כשהיא חזרה עם הטייס מסיבוב בעיר עם חור נוסף באוזן ועם ערכת טקסס הולדם, מתנה בשבילנו, היא שאלה בהתלהבות "מתי כבר משחקים". "עכשיו", אמרתי וכינסתי את כל הידיים שהיו שם.

בלי להיכנס לפרטים, אסכם ואומר שהילדה קרעה לנו את הצורה ובגאוותנות שאין שניה לה, הכניסה לנו בקטנה ואמרה "ויני, וידי, ויצ'י", כאילו כדי לתת לנו לטעום מכוס התרעלה של עצמנו. "גם בארץ ניצחתי את כולם", היא אמרה, אולי כדי שנחשוב שכוחה לא מעיד על חולשתינו. אבל אני, שהסתכלתי על השלג האפור שם בחוץ, לקחתי שלוק גדול מהתה הירוק, ראיתי איך לא רחוק היום בו היא תשים אותנו על מזחלת ותשלח אותנו במורד הרחוב לצוף על איזה קרחון בהדסון. "אל תשכחי לשים עלינו את השמיכה המשובצת", אני אומרת לה בדמיוני, "גם אני כיסיתי אותך כשהיית קטנה".