מיפוי עצמות
"קר עד העצם" מתאר את החצר האחורית והמוזנחת של ארצות הברית בעיני נערה צעירה, בחיפוש אחר אביה. הבמאית דברה גרניק מספרת בראיון מיוחד על העבודה בשטח ובתוך תוכה: "בהיותי עירונית, חשתי שאני יוצאת לאודיסיאה משל עצמי"
"קר עד העצם" הוא ללא ספק הסרט המפתיע של השנה - דרמת מתח שמתרחשת באזור הרי האוזרק, שבדרום מדינת מיזורי, וכבשה את פסטיבל סאנדנס האחרון, ממנו יצאה כשבאמתחתה הפרס הגדול של חבר השופטים ופרס התסריט. ההמשך כלל ביקורות נלהבות בעיתונות האמריקאית, פריצה הוליוודית מרשימה לכוכבת הסרט, ג'ניפר לורנס, שסיימה לאחרונה להצטלם לפרק הבא בסדרת "אקס-מן", וכעת גם ארבע המועמדויות לאוסקר, ביניהן לסרט ולשחקנית הטובים ביותר.
הסרט, לפי ספר באותו שם מאת דניאל וודרל (“לרכוב עם השטן"), שראה אור ב-2006, מביא את סיפורה של רי (לורנס), נערה אוזרקית שנותרה מטופלת באם קטטונית ושני אחיה הצעירים לאחר שאבי המשפחה, יצרן מקומי של סם הקריסטל מת' - נעלם לאחר ששוחרר בערבות.
כעת תובעים אנשי החוק החשדניים לעקל את הבית, אלא אם תמציא לידיהם את האב בתוך שבוע ימים. רי נאלצת לצאת לחפש את אביה, בקרב אנשי האזור, שהם גם בני משפחתה האלימים והמכורים לסמים. הסביבה הפיזית והאנושית, יערות קפואים, צריפונים מדכאים ופנים נוקשים - יותר מאשר היא משדרת ריאליזם מחוספס, מזכירה דווקא אגדות נוסח האחים גרים.
רי בארץ הריאליזם
"זה מדויק מאוד", מאשרת גרניק את ההבחנה. “אבל אני מוכרחה להודות שהמודעות הזו הגיעה אחרי שצפיתי בסרט, ושמעתי את תגובותיהם של צופים בארצות צפון אירופה, שהאגדות הללו הן חלק מהמסורת שלהם. עבדנו באתר ממשי ועם משפחות אמיתיות שמתגוררות בו, ואז חשבתי על הסרט רק בהקשר מקומי".
ואכן, צילומי הסרט נערכו בהרי האוזרק, שם מתגוררות אוכלוסיות כפריות קשות יום ומבודדות זו מזו בתנאים שקשה להעלותם על הדעת במדינה שמתיימרת להוביל את העולם המערבי. כדי לתאר את הסביבה באופן אותנטי ואינטימי, גרניק שהתה בקרב המשפחות משך תקופות ארוכות, ותיעדה בקפדנות את אורחות חייהם בווידאו ובתמונות סטילס. עדיין, היא מודה שחששה מעיצוב סטריאוטיפי של הדמויות והסביבה.
לורנס כרי בחיפוש אחר אביה
“כשקראתי את הספר, שאלתי את עצמי איך נוודא שהסרט יתאר את הקור", מסבירה גרניק. "הדמויות נוקשות, זה נכון, הן לא מבטאות חום ואמפטיה, אבל יש בהן את היכולת לעשות את הדבר הנכון. קיוויתי שהסטריאוטיפ הברוטאלי ירוכך על ידי דמותה של רי. היא נאבקת למען צדק פשוט, והיא כאילו אומרת 'אנחנו עניים, אבל אנחנו יודעים לשרוד. לפחות אל תיקחו לנו את הבית'. זה דבר טהור להילחם למענו, וזה מעורר אמפטיה - מה זה אומר להיות עני, מי יעזור לך, מה אדם צריך כדי לשרוד".
העבודה על "קר עד העצם" התבססה על שילוב של שחקנים מקצועיים, בהם שריל לי (“טווין פיקס") וג'ון הוקס (“אני, אתה וכל השאר"), המועמד אף הוא לאוסקר, עם אנשים מקומיים. נכדתם של בעלי השטח שבו צולם הסרט מופיעה כאחותה הצעירה של רי, והבתים המרופטים בהם חיים הגיבורים אכן נמצאים שם. שום תפאורה לא נבנתה, והחצרות עמוסות הגרוטאות שעשבים שוטים צומחים מבעדן הן חלק מעושרו החזותי של הסרט. ובכל זאת, גרניק מדגישה שבעבודה עם השחקנים לא נעשה שימוש באימפרוביזציה.
אספנית העצמות
הצורך להתמודד עם היותה "חיצונית" לאנשים ולסביבה תבע מגרניק מבט חד וזהיר. “האזור היה אתגר אמיתי", היא מספרת. “את צריכה לדעת אם את עושה משהו נכון או לא, למצוא גישה אל האנשים. למזלי, המקומיים היו נכונים לעזור, ולהנחות אותנו אל חייהם. בנוסף, היה לנו מדריך שתיווך בינינו לבינם. הוא הכיר לנו את הסביבה, שיש בה מערות תת קרקעיות ונקיקים, ואת הפולקלור המקומי".
גרניק. מקבלת פרגון מכל פינה (צילום: Getty Images Imagebank)
המוזיקה, בלדות עממיות מלוות בבנג'ו, כינור או גיטרה, היא חלק בלתי נפרד מהתרבות המקומית הענפה. “בכל מקום שהחיים קשים תהיה מוזיקה, והמוזיקה כאן היא חלק מהחיים", מסבירה גרניק. “את האישה ששרה בסצינת היומולדת פגשנו עם חבריהּ. באנו לשמוע אותם, התרשמנו, ושינינו את הסצינה כדי שנוכל להכניס את המוזיקה. אלה אנשים שלימדו את עצמם לנגן, ממש כמו המריאצ'י במכסיקו. אחרי הצילומים, הם עבדו איתנו על השלמת הפסקול. נתקלנו בעושר של מוזיקאים מקומיים מוכשרים שבאו וניגנו".
גרניק, 47, גדלה בוושינגטון, ולמדה מדע המדינה באוניברסיטת ברנדייס שבבוסטון. כבת למשפחה פעילה חברתית ופוליטית, היא פנתה ליצירת סרטים לימודיים בעבור איגודים מקצועיים. כשהמשיכה את לימודי הקולנוע בניו יורק, התוודעה למקורות ההשראה המרכזיים שלה - הניאו-ריאליזם האיטלקי, וסרטי "כיור המטבח" הבריטיים של שנות ה-60 שעסקו בבני מעמד הפועלים בערי התעשייה הצפוניות.
סרט הגמר שלה הוביל אותה לסדנה של תסריטאים ובמאים בסאנדנס, שם פיתחה אותו לסרטה הארוך הראשון משנת 2004, “Down to the Bone”, על אם (ורה פרמיגה, "תלוי באוויר") מכורה לסמים.
אף שגרניק מציינת את מייק לי, קן לואץ', האחים הבלגים דארדן, עבאס קיארוסטמי ומספר קולנוענים אפריקאיים כשהשפעות המרכזיות עליה, ייאמר לזכות "קר עד העצם" שהוא לא עוד אחד מאותם סרטי "אינדי”, שנדרשים למזג אוויר קפוא ודימויים סטריאוטיפיים של אמריקה הכפרית והקודרת על מנת לקצור שבחים בסאנדנס.
לורנס ב"קר עד העצם". משוטטת בדרום מיזורי
במילים אחרות, לא מדובר בסרט שכוונותיו הן רק דידקטיות - להאיר מצוקה חברתית, אלא גם, ובעיקר, במעשיה גותית מודרנית אפלה, גרסת הפחונים של "אליס בארץ הפלאות", או אפילו עיבוד נשי של האודיסיאה שבו הגיבורה נודדת בין בקתות בני משפחתה המורחבת והעוינת, שאינה מוכנה לחשוף שמץ של מידע על אביה.
"ההשוואה עם האודיסיאה מעניינת", אומרת גרניק. “בעבור אנשים מסוימים זה אומר לצאת למסע לאזורים רחוקים, ובעבור אחרים פירושו של דבר להיפתח למשהו חדש, לנוע מעבר לגבול מסוים במחשבתם או אפילו קרוב לביתם. כשעבדתי על התחקיר לסרט, בהיותי עירונית, חשתי שאני יוצאת לאודיסיאה משל עצמי, לא בגלל המרחק אלא מעצם גילוי הפרטים, אורח ונסיבות חיים שאיננו מכירים. קיוויתי שזו תהיה חוויה דומה גם בעבור האחרים, שלא מכירים את הסיפור".
לורנס אשת המערב-התיכון
לורנס מגלמת באופן מרשים את דמותה של רי, הנערה העקשנית שמסעה בעקבות האב מעמיד אותה בדילמות לא פשוטות, כמו הנאמנות לשבטיות מול הישרדות הפרט, ציות לחוק מול גינוי והוקעה מצד קהילה משפחתית סגורה ואפופת שתיקה, שרובה מכור למתדון - ממש גיבורה של טרגדיה יוונית מודרנית, שאינה יכולה לברוח מגורלה, ושסוף מסעה מעמיד אותה בפני מבחן הבגרות האולטימטיבי.
לורנס. מדממת מכשרון
"אמה של ג'ניפר קראה בזמנו את הספר, ואמרה לה שאם פעם יעבדו אותו לסרט - היא צריכה להופיע בו", מספרת גרניק. “כבת עשרה טיפוסית, ג'ניפר כמובן התנגדה, אבל כעבור שנתיים היא אכן קראה את התסריט והגיעה לאודישן".
והיא מוסיפה: "יש משהו אינטנסיבי באופן שבו כישרון מתגלה ומנוצל, ואתה רק יכול לקוות שזה לא יגרום נזק. אני מקווה שהיא תדע לנווט את דרכה".
סרטה הבא של גרניק (ושל שותפתה לתסריט, אן רוסליני) יתבסס, כפי הנראה, על סיפור שסיפרה להם מרדית' סיסקו, האישה המופלאה ששרה ב"קר עד העצם", שהיא גם סופרת וחוקרת של התרבות האוזרקית, ומתרחש אף הוא באותה סביבה.
ממש בסיום השיחה היא נזכרת בסרט ישראלי שראתה ואהבה, “אור" של קרן ידעיה. “מצאתי שהגיבורות בשני הסרטים דומות. שתיהן נאבקות מול משהו שאי אפשר לשלוט בו ולשנות אותו, ומנסות לקחת אחריות על חייהן", היא מסכמת.
לפנייה לכתב/ת 
