אני מודה קבל עם ועדה, או קבל עמים ועדות, שלמרות שאני עושה מאמצי-על להיות חיובית, החורף הניו-יורקי הזה מיצה אותי, ואני אותו. השבוע למדתי עוד שני מושגים באנגלית שקשורים בתוצאות הקטסטרופליות של הגלובל וורמינג, וכמו כל דבר בחיים, או לפחות בחיי, אחד שייך לתופעות העוינות והדחויות ואחד לאלה הנעימות והחשוקות.

נתחיל ברע. קוראים לזה "סלאש", וזה כולל את השילוב הבלתי נסבל בעליל של שלג, קרח ומים, שמצליחים לאתגר אפילו את הבאלאנס של החתומה מעלה, שבימים כתיקונם מצליחה לעמוד כמו יוגית גאה על רגל אחת כשהרגל השניה מתוחה גבוה גבוה, משך די הרבה זמן. רק בנס לא שברתי את הצוואר היום, כשניסיתי לחצות את רחוב תשעים ושש, ואילולא איזנו אותי שתי השקיות של הול פודס, יתכן מאד וברגעים אלה ממש הייתי שוכבת מרותקת למיטה בלי יכולת לבצע אפילו פעילות פשוטה כמו כתיבת שורות אלה. ואם כבר בריתוק עסקינן, הרי שאני מגיעה למושג השני החדש שהצטרף למילון החורף הניו-יורקי שלי ונכנס לקטגוריית ה"אהבתי". מדובר בפועל (בהטיית עבר) שנקרא "סטרנדד". באופן מילולי התרגום יהיה "לעלות על שרטון", ובאופן מטאפורי הכוונה להתקעות, בלי יכולת להמשיך הלאה בדרך המקורית. אז מה כבר יכול להיות טוב בתופעה שכזאת? אז ככה, כשרוחות שם בחוץ מאיימות להעיף אתכם כמו מרי פופינס, אבל עם מטריה אפ-סייד-דאון, וכשיורד עליכם "אייס ריין", גשם של קרח, שהוא עוד המצאה של האלים הזועמים, שביחד עם התיעוש וזיהום האוויר הביאו עלינו את ה"אמת הלא נוחה" הזו, אתם פשוט לא יכולים לזוז מהמקום שאתם נמצאים בו. לפעמים זה בבית וזה נעים, יום חופש שכזה. לפעמים זה במקום אחר, כי בוטלו טיסות ורכבות, ואז אין לכם ברירה אלא "טו אקספלור" את המקום החדש.

לחצות את סף צינון הרגשות. מוזיאון השואה בוושינגטון (באדיבות ויקיפדיה)

בזכות מזג האוויר הזה, שקשה לומר עליו משהו חיובי, "נתקענו" בוושנגטון הבירה יום מעבר ליום שתוכנן. "נתקענו" במלון מקסים, עם נוף של נהר פוטומאק ושל הבניין המרכזי של אוניברסיטת ג'ורג'טאון, שנראה כמו מבצר מימי הביניים. בעודנו תקועים בבירה, הפרופסור לקח את הבנות למוזיאון הנצ'וראל היסטורי המקומי, שם הם ראו את תערוכת הפרפרים, שהפעוטה כבר ביקרה בה בגרסה הניו-יורקית של המוזיאון הידוע. היא נגעה בזחל ירוק (שמאוחר יותר יאכלס את הסיוטים שלה) וישבה עם ילדות וושינגטוניות וציירה פרפרים. כשהם חזרו, עייפים אך מרוצים, יצאנו לארוחת ערב מדהימה ב"שף ג'ף". ולמחרת, אחרי שהיינו "תקועים" בארוחת בוקר מאד ממושכת, נסענו לוושינגטון מול ובדרך ראינו את האובליסק ואת הבית הלבן וכמובן את הקפיטול ואת הפנטגון. זאת הייתה הזדמנות ללמד את המתבגרת שיעור באזרחות האמריקאית, ולהסביר לה את המבנה של הרשות המחוקקת האמריקאית ולעסוק בהשוואות לכנסת ולממשלה של מדינת האזרחות שלה. בעודנו מסתובבים במול, הרגשנו איזה סוג של פטריוטיות, אם לא בשבילנו אז בשביל האזרחית היחידה שלנו, הפעוטה, שזאת הבירה שלה. כמו אורשלים אל קודס שלנו, לה יש את וושינגטון אל קודס, ואנחנו, רק בגלל ש"נתקענו", הבנו שיש חיים גם מחוץ לניו-יורק.

בעודנו משוטטים בג'ורג'טאון התחלנו לפנטז על האפשרות לעבור לבירה, כי הרי במקצוע שלנו אין סנטימנטים גאוגרפיים או נאמנויות לאומיות. "הכל יותר נמוך", אמר הפרופסור שהבניינים בניו-יורק מסתירים לו את האופק, שבארצות השפלה מהן בא הוא חלק אינטגרלי מהנוף. "הרבה יותר נקי כאן", אמרה המתבגרת, שכל מוניומנט הזכיר לה סצינות מ"פורסט גאמפ". "ממממממ.....", אמרה הפעוטה, שהמנות האחרונות של השף ג'ף ערבו לחיכה מאד מאד, וגם אני אהבתי מאד. אבל נהניתי מהן במיוחד כי ידעתי שאנחנו "תקועים", בלי מטלות היום יום ובלי לו"ז לחוץ.

ביום שכבר לא היינו יכולים להיות "תקועים" יותר, כי השלג נמס, וסופת הקרח שאיימה להשבית את המעצמה הגדולה הזאת פשוט לא הגיעה, החלטנו שאם אנחנו כבר בוושינגטון, אנחנו חייבים לבקר במוזיאון השואה. התרשמנו מהמבנה ועקבנו אחרי המסלול המומלץ, החל מהרקע לעליית הנאציזם, עם הדגש על הפרופוגנדה, בקומה העליונה, ועד הפיתרון הסופי בקומת הקרקע. המתבגרת שלא ביקרה ב"יד ושם" עדיין (מיה קולפה – אשמתי, חטאתי, מודה), הזדעזעה, אבל כיוון שבימי השואה בארץ היא כבר נחשפה למראות הקשים של המחנות, היו אלה דברים אחרים שזעזעו אותה, וגם אותי. המתת חולי הנפש והילדים המוגבלים, למשל, הצליחו לחצות את סף צינון הרגשות, שעברנו בארץ באמצעות החשיפה המוגברת לסרטים הדוקומנטריים על הזוועות. מצאנו את עצמנו מוטרדים מאוד גם נוכח שתי תצוגות קטנות יחסית, אחת על הספינה "סיינט לואיס" שהגיעה מאירופה עמוסה ביהודים שברחו מהנאצים ולא התקבלה לא בקובה, לשם יועדה, אבל גם לא בפלורידה, לשם ניסתה להגיע מאוחר יותר, ואשר נוסעיה הוחזרו לאירופה וחלקם הגדול הושמד במחנות. התצוגה השנייה הצניעה בפינה סיפור על 20,000 ילדים פליטים, שארה"ב סירבה לקבל לחופיה בשל חוקי ההגירה.

בדרך חזרה לניו-יורק, בעודנו דנים בתוצאות ה"התקעות" שלנו בבירה, הגענו להכרה משותפת כי חוץ מזה שגילינו שיש חיים מחוץ לניו-יורק, למדנו כי נוקשות חוקי ההגירה של אמריקה לא נולדה ב"ניין אילבן", ושמזג האוויר בצד הזה של האוקיינוס, מסויט ככל שיהיה, הוא עדיין בגדר צרות של עשירים.