בחודשים האחרונים, אחרי שחווינו אכזבות רבות במסעדות המערב העליון, ואולי בגלל שאנחנו מפונקים בכל מה שקשור לתזונה, החלטנו שאין כמו האוכל בבית. כמו מישל אובאמה, גם אנחנו בעד מזון בריא, ולמרות שאין לנו ערוגת ירקות אורגנית כמו שג' חברנו מטפח בברוקלין, אנחנו מקפידים לרכוש את המזון שלנו במקומות טובים ולבשל אותו בעצמנו. בימות השבוע אנחנו אוכלים ארוחת ערב חמה כל יום, וביום רביעי, שזה יום הפיצה, אנחנו מזמינים לזכר ימים עברו מה"פמיליה", הפיצה האהובה עלינו. את האמת, אין בה בפיצה הזאת שום דבר מיוחד, ועדיין היא טובה יותר מהפיצה הידועה שם בברוקלין, שכדי לטעום ממנה עמדנו במשך שעה בתור ארוך, שהגיע ממש עד המים, ושאחריו, כדי לא להרגיש אדיוטים, היינו חייבים "להתעלף" מכמה שהפיצה הרגילה הזאת הייתה "מאממת"...

בחודשים הללו, גם פיתחנו מיומנות בכל מה שקשור לקניות (הול פודס, שוק האיכרים בימי שישי על 97 בין אמסטרדם לקולומבוס, ופעם בשלושה שבועות גם זייבאר בשביל הגבינות ההולנדיות, הזיתים והלחם תשעה הדגנים שאין כמוהו בעולם), וגם איכות הבישול בבית שודרגה ללא הכר.

"העובדה שאמא שלך מבשלת לא אומר שהיא נהייתה מפגרת". אילוסטרציה (צילום: ארכיון ידיעות אחרונות)

זה מתחיל ביום שישי: אחרי הקניה הגדולה בהול פודס, שהפכה לבילוי הזוגי השבועי, ואחרי שאספנו בשוק האיכרים תפוחים שרק נקטפו מהעץ (ולכן הם אינם שורדים יותר מיומיים-שלושה), אני מעמידה את הלאפטופ שלי במטבח ומחפשת השראה. מקינטוש בוודאי היה מזדעזע לדעת שאחד מהיו.אס.בי'ז שלי סתום בשאריות בצק שהגיעו לשם בזמן אפיית לחמניות מקמח מלא בתוספת פירות יבשים.

עם כל האושר שהמשחק הזה מביא איתו, אני נזהרת מאד ליד המתבגרת, שלא להתבטא בהתלהבות גדולה מידי בשבחי הנאת העשייה המטבחית, שכן היא עוד צעירה ועדיין צריך להרביץ בה את עיקרי התורה הפמיניסטית, כדי שחלילה וחס לא תתבלבל ותחשוב שהמטבח הוא מקומה הטבעי. אבל אני גם מנצלת את הרגע כדי שתראה שאמא שלה נהנית לא רק לרדוף אחרי תארים ופרסומים ועצמאות כלכלית, אלא גם מבלה באושר בחיק בני משפחתה, כשהיא מזינה אותם באופן הקונקרטי ביותר. פעם היא הייתה מבקרת קשוחה במיוחד של היכולות הקולינריות של אמא שלה, אבל לאחרונה היא מודה שהשתפרתי, וכשרוחה טובה עליה היא אפילו מפארת ומשבחת. בכלל, יש כרגע הסכמה בבית שההמבורגר שלי הוא הטוב ביותר בניו-יורק. לא חוכמה, תגידו, אבל זה שהמתבגרת אכלה בתאווה את דג הטילפיה שהטבעתי בעשבי תיבול והנחתי על מצע של גזר לבן עם שמן זית היה הישג ממשי.

"תגידי", היא שואלת, "יש לך כל כך הרבה זמן להשקיע בבישול?" ואני שומעת דאגה בקולה. "את לא אמורה לגמור מאמרים, לתרגם ספרים, לעשות דברים רציניים?"

"כן", אני מתנצלת, "אבל אני גם רוצה לבשל, מותר לי?" אני שואלת מבלי לחכות לתשובה.

"את פמיניסטית, לא?" היא מתעקשת, ואני שוטפת ידיים משאריות הבצק ונדרשת לשיחת אם-בת.

"בואי, שבי כאן, יש משהו שאני רוצה להסביר לך עכשיו, ברצינות", אני אומרת לדור העתיד של הכוח הנשי. "פמיניזם בגדול זאת תנועה פוליטית חברתית חשובה מאד. יותר מזה, פמיניזם זה מחוייבות של אנשים לכך שלנשים תהיינה אותן זכויות כמו לגברים. את זוכרת שלמדת על הסופרז'יסטיות של הגל הראשון של הפמיניזם?"

"בטח, הן נלחמו כדי שתהיה להן זכות הצבעה בבחירות, נכון?"

"כן", אני אומרת למלומדת. "ואת זוכרת שהגל השני של הפמיניזם היה כשבשנות ה-60 נשים הראו לנשים אחרות איך שבתחרויות יופי למיניהן מתייחסים לנשים כמו לבהמות ובאותה הזדמנות נלחמו גם בסקסיזם וגם בגזענות וגם באפליה מעמדית?"

"ואז הן שרפו חזיות וזרקו את כל האיפור והעקבים, נכון? ממש בוגר אמא, כאילו שזה מה שמדכא נשים...".

"ואז בא הגל השלישי", אני מנסה להציל את השיחה, "ובקליפת אגוז, כמו שאומרים פה: נשים הוכיחו שחזיות פוש אפ ומוח לא סותרים אחד את השני, ושאם 'ביץ'' זה ביטוי שאומר שאת אשה שאומרת מה שבא לה, אז הן מקבלות את המחמאה. הבנת את זה? במלים אחרות, העובדה שאמא שלך מבשלת לא אומר שהיא נהייתה מפגרת, אה?"

"אהה", היא אומרת, "חשוב מאד. גם יפה וגם אופה. עכשיו תגידי לי, מה את חושבת שא' יקנה לי לוולנטיינז דיי?"

"תגידי", אני אומרת לה בעצבים, "את לא לומדת כלום?

"

"מה לא לומדת? הוא יקנה לי שרשרת, ואני אמשיך להוציא מעל 90 בתעודה? הולך?"

"לא הולך", אני אומרת לה, "רץ! מדלג! עושה שפגטים וסלטות באוויר!" וחוזרת למטבח להכין את מוס השוקולד המאמם שלי (שמנת מוקצפת, שוקולד גולמי נמס, קוניאק, ופקאנים מסוכרים. כמויות לפי הצבע, המרקם והטעם).