הכי קרוב לקדאפי: מסע בארץ שבה שולט הכאוס
עכשיו כבר אפשר לספר: במשך שבוע הסתובב רון בן ישי, שליח ynet ו"ידיעות אחרונות" ברחובות טריפולי, סיכן את חייו כדי להביא את הדיווחים, הקולות והמראות מלוב המדממת. אלה הם רשמיו, רגע אחרי שעלה על המטוס שהוציא אותו משם
ענן של אבק צהוב ירד שלשום על טריפולי. סופות חול הן כאן עניין תדיר, והעיר המדברית חיה בתוכן. מכל עבר ניבטות אליך תמונות ענק של קדאפי. המנהיג, "אל־קאעד", כך הם קוראים לו כאן בסגידה. בדרכי לשדה התעופה אני עוצר עם עוד כמה עיתונאים בשכונת אבו־סלים. אני מוציא מצלמה ובתוך דקות מתגודדים סביבי עשרות - גברים, ילדים ונשים - מניפים תמונות של קדאפי ושואגים "אללה, מועמר וליביה - בס".
"אלוהים, מועמר (קדאפי) ולוב - זה הכל", זוהי הסיסמה היום בטריפולי של תומכי קדאפי, סיסמה שמהדהדת את הקריאה של הנאצים בגרמניה: "עם אחד, רייך אחד, פיהרר אחד". זוהי תמציתה של האידיאולוגיה הפשיסטית גם בגרסתה הערבית. ההמון מקיף ולוחץ את קומץ העיתונאים מכל העברים, ובקושי אנחנו נחלצים ונמלטים לתוך המיניבוס שמוביל אותנו אל הטרמינל.
רון בן ישי בטריפולי. "האנשים של קדאפי יזרקו אותך"
באנחת רווחה אני עוזב את המדינה. ב־41 שנות שלטונו בנה לעצמו קדאפי, המנהיג קטן הקומה, אומה שלמה בצלמו ובדמותו. ההמונים הנוהים אחריו מתנהלים בשגרה שבה האלימות - מדחיפות וצעקות ועד ירי חי - היא דרך חיים. הוא שולט במדינתו בשילוב ייחודי של שטיפת מוח, פולחן אישיות ופשיזם. תומכיו לא דוגלים באידיאולוגיה שלו, אם יש כזו. הם דוגלים בו.
כל הדיווחים של רון בן ישי מלוב:
- השוטר אמר לי "אם תצלם - תירצח"
- יללת הסירנות: ירי מאסיבי בטריפולי
- החגיגות: "החזרנו את לוב לקדאפי"
- מעוור את ההמונים: אקסטזה בכיכר
מודע לכוחו המאגי על הציבור, קדאפי מקפיד בימים האחרונים לתת כמה שיותר הופעות אישיות. הוא מברבר את עצמו לדעת, והם משיבים לו בזעקות אהבה. ומה שלא עושה קלסתרונו המתולתל של המנהיג, עושים החמושים מטעמו. קדאפי שולט בטריפולי ובערים מסביב - להבדיל מהמקומות המרוחקים יותר, כמו בנגזי - כי הוא יושב בתוך השטח, וכך גם אנשי הביטחון שלו. הם נוכחים בכל פינה, בכל קרן רחוב.
שעות מורטות עצבים
המסע שלי ללוב החל ביום שני, לפני כעשרה ימים, במלטה. ניסיתי לעלות על אחת המעבורות שיצאו לחלץ עובדים זרים שנתקעו בלוב במהלך ההפיכה, אבל אנשי המעבורת סירבו לאשר לי לעלות עליה. "האנשים של קדאפי יזרקו אותך ואותנו חזרה אם לא תבוא עם אישור רשמי מהשגרירות", חתכו.
אלא שבדיוק כשהגעתי לשגרירות הלובית בוולטה, בירת מלטה, יצא השגריר הלובי. הוא הודיע למפגינים שהתאספו במקום שהוא מצטרף למתקוממים יחד עם אנשי השגרירות כולה, הניף את הדגל הלובי הישן מימי בית המלוכה בצבעי אדום־שחור־ירוק ונכנס בדרמטיות פנימה. ובכך תם הסיכוי שלי לקבל אשרה במלטה.
ירוק עולה. תומכת של קדאפי חוגגת בבירה טריפולי (צילום: רון בן ישי)
חברים סיפרו שבלונדון השגרירות עדיין נאמנה לקדאפי, וכי שם יש סיכוי לקבל ויזה ללוב. טסתי ללונדון, ואחרי שיחה קצרה עם נספח האינפורמציות של השגרירות התברר שיש לי מזל. בנו של קדאפי, סייף אל־איסלאם, הכריז בדיוק באותו יום כי כל עיתונאי שרוצה לעמוד על המצב לאשורו ולראות עד כמה משקרות רשתות הטלוויזיה של אל־גז'ירה, אל־ערביה ו־BBC, מוזמן להגיע ללוב.
"סע לשדה התעופה", אמר הנספח. "חברת התעופה הלובית תטיס אותך גם בלי ויזה" (מובן שלא טרחתי לבשר לו שאני עיתונאי ישראלי). הנספח צדק. ביום שישי, בעיצומה של סופת חול, נחתתי לפנות ערב בטריפולי. מכיוון שבאתי בלי אשרה, נאלצתי לחכות שעות מורטות עצבים עד שלבסוף התקשר אחד מאנשי "הרשות לטיפול במדיה זרה" והודיע שענייני בטיפול. כמה שעות אחר כך הגיע נהג עם מכונית שסידר תוך דקות אחדות את העניינים, וכך יצאנו סוף־סוף משדה התעופה.
בתספורת אפרו ומשקפי שמש
ביציאה מהטרמינל היכה בנו גל עז של צחנה. המראה היה אפילו קשה יותר. אלפי אנשים יושבים בחושך על צרורותיהם בקור המדברי ובוהים בסופת החול. מהגרי עבודה ממצרים, מגאנה, מבנגלדש, מטורקיה ומעוד מדינות רבות אחרות המתינו בחוסר אונים למטוס שאולי יבוא לקחת אותם לבתיהם. בכי התינוקות התערבב בזעקות האנשים ובצעקות שוטרים המנסים להשליט סדר במכות אלה.
במלון "ריקסוס" שבמרכז העיר קיבל אותי פקיד הקבלה בחמימות. "הכל על חשבון העם הלובי", חייך אליי. כבר למחרת התברר שאין ארוחות חינם. הפרצוף החביב של אנשי הרשות למדיה זרה הוא כפפת המשי שבה עטוף אגרוף הברזל של שירותי הביטחון הלוביים. מהר מאוד למדתי שאני חופשי ללכת לאן שאני רוצה, אבל אם אנסה להגיע לאזור רגיש, מיד יצוצו סביבי שוטרים או חיילים או סתם אנשי ביטחון בבגדים אזרחיים ויחזירו אותי למקום שממנו באתי בלי נימוסים מיותרים, ולפעמים גם באלימות גלויה.
אנשי קדאפי פזורים בכל מקום (צילום: רון בן ישי)
בלילה אני שומע קולות ירי. היום שבו נחתתי בלוב היה יום קשה במיוחד בטריפולי. מהומות פרצו אחרי תפילות יום השישי, ובשכונות טאג'ורה וסוק אל־ג'ומעה פיזרו אנשי קדאפי את ההפגנות בגז מדמיע אבל גם בירי חי ממסוקים, שכוון לא ישירות אל הקהל אלא לצידיו. במקביל צילמו כוחות הביטחון את המפגינים, ועכשיו, בלילה, הם מבצעים מעצרים לפי התמונות שבידם.
אנשים שפגשתי מאוחר יותר בטריפולי סיפרו לי כי אנשי קדאפי נכנסים לבתים וחוקרים את הצעירים או עוצרים אותם. אחר כך אותם נחקרים פשוט נעלמים. כל זה קורה בלילות, הרחק מעיני העיתונאים, וזו גם הסיבה לירי שנשמע מפעם לפעם. כל העיר מלאה מחסומים ונקודות שמירה של הצבא, המשטרה והמיליציות האזרחיות של קדאפי. אלה פשוט מקימים אוהל באמצע שכונה, ויושבים שם לאורך כל היום, ידם תמיד על הקלצ'ניקוב.
אני מחליט לצאת עם עיתונאי נוסף ומתורגמן לשכונת טאג'ורה. להפתעתי אנחנו מקבלים רשות. תורים ארוכים הולכים לפני המאפיות. יש מחסור בלחם. תור ארוך מתפתל גם לפני מרכז מכירה של גז לבישול. עלי אברהים, בן 45, מטלטל באי נוחות את בלון הגז הריק שהוא מחזיק. הוא מעיף מבט חושש לעבר קבוצת גברים בלבוש אזרחי העומדים בצד וצופים בנו ומסרב לענות לשאלותיי. כך למדתי שאנשי קדאפי פזורים בכל מקום. הם אינם נושאים נשק בגלוי, אבל אפשר לזהותם לפי תספורות האפרו וסגנון הלבוש - כולל משקפי השמש המפורסמים - אותם הם שאלו מהלוק המזוהה כל כך של המנהיג.
בצד השני מחכים המורדים (צילום: צור שיזף, שליחנו לבנגזי )
לבסוף נעתר עלי אברהים ומספר שהוא מפעיל עגורן. "אני מקווה שהמצב יחזור מהר לקדמותו", הוא אומר, "אני רוצה יציבות. יש לי אישה ושלושה ילדים". יותר אינו מוכן לומר. מוחמד קליל, מורה לגיאוגרפיה שניצב אחריו בתור, דווקא מוכן לדבר. הוא מספר, בזהירות, על הקרבות שהיו אתמול: "אלו היו כמה צעירים שזרקו מולוטוב קוקטייל, ולכן כוחות הביטחון ירו עליהם גז מדמיע".
שמעתי שהפציצו אתכם מהאוויר.
"לא", עונה קליל בדיפלומטיות כשעל הכביש פזורים שרידי צמיגים שרופים, עדות למה שהתרחש שם באמת.
היית ברחוב אתמול כשהיו ההפגנות?
"כן, הייתי, כי אני בעד שינוי, אבל כשהתחילה האלימות, חזרתי הביתה".
איזה שינוי אתה מחפש?
"מה שאני מחפש זה גם מה שהמנהיג מחפש", הוא ממהר לענות ומוסיף, "גם קדאפי וגם העם רוצים זכויות אזרח, חופש דיבור ודברים כאלו כמו שיש במדינות אחרות. גם לנו מגיע. המנהיג הבטיח לנו אתמול שנקבל יותר זכויות וגם דיור ועבודה לצעירים". אתה מאמין לו? אני שואל. קליל מחייך ומסנן בשקט "80 אחוז".
בדרכנו חזרה למלון אנחנו עוברים על פני מחנה עזיזיה. חומה ירוקה ועליה מגדלי שמירה מקיפה את המתחם הענק שבו מתגוררים קדאפי ומשפחתו. לפני השער עומדים חיילים בחגור קרב בצבעי המדבר ובכובעי פלדה, ומאחורי החומה החיצונית ניצבת גם חומה פנימית. כשאני מנסה לצלם, מסתובב אליי הנהג תוך כדי נהיגה, פניו לבנים. הוא תופס בכוח בידי. "הם יירו בנו בלי היסוס", הוא אומר.
דורכים על כרזת השליט (צילום: צור שיזף, שליחנו לבנגזי )
במלון מבטיחים לנו אנשי העיתונות של קדאפי כי המרידה בזאוויה נגמרה. אנחנו מבקשים לנסוע לעיר הנפט החשובה הזו, שבה מתחוללים קרבות כבר ארבעה ימים. אלו שהצליחו להיכנס לעיר מספרים על עשרות הרוגים ופצועים שממלאים את בתי החולים, אבל מחסום של הצבא עוצר אותנו 15 ק"מ מהעיר ומחזיר אותנו כלעומת שבאנו.
שמונה שעות של המתנה
המפנה הגיע בשלוש וחצי אחר הצהריים. לפתע ראינו את אנשי המלון פורשים שטיח אדום לפני דלת הכניסה ומנקים בקדחתנות את החצר. במשך שעה לא הצלחנו לברר מי עומד להגיע, אבל אז הופיע איש הרשות למדיה זרה והודיע לעיתונאים המצטופפים בלובי, כי המנהיג בכבודו ובעצמו יגיע למלון בעוד שעה לתת ראיונות לטלוויזיה הצרפתית והטורקית. אולי גם ידבר עם כולכם, אמר הפקיד כשקולו רועד מהתרגשות ומגאווה.
בסופו של דבר קדאפי אמנם הגיע, אבל רק ברבע לחצות. יותר משמונה שעות חיכינו למנהיג. כשלראשו טורבן חום, לגופו חולצה שחורה והוא עטוף במין עבאייה חומה, הוא צעד אל שערי המלון. לצידו עמדו אחת משומרות ראשו, טורבן חאקי לראשה והיא מאופרת למשעי, ונהגו האישי שגם הוא חבש טורבן באותו הנוסח.
טבעת צפופה של אנשי ביטחון הקיפה את השלושה. אנשי המלון פרצו בשאגות צהלה. "מועמר! אתה אבינו! אתה אחינו!" קדאפי הרים את שתי זרועותיו עם אגרופים קמוצים באוויר - התנועה השגורה היום בלוב - וחייך כל הדרך אל הלובי. כעבור כמה שניות הסתערו עלינו אנשי הביטחון והרחיקו אותנו מהמנהיג במכות ודחיפות. העיתונאים, שנדרסו על ידי אנשיו, הוכו ונרמסו לקרקע.
הוגנבתי להציץ לחדר שבו קדאפי התראיין. ראיתי אותו יושב נינוח, איש קטן בשמלה ארוכה, שמנהל בטירוף עם שלם. הוא ישב שרוע בכיסא, כמעט פרקדן, מפגין את זלזולו השקט כלפי צוותי התקשורת הזרים. כשהשיב בסבלנות לשאלות, הביטה בו שומרת הראש כמו אם גאה בעוללה. סמיח חסן, אחד ממאבטחיו של קדאפי, לובי נמוך קומה ומתולתל, חמוש במשקפי שמש גם בחצות הלילה, נשאר לעמוד ליד ה-BMW הלבנה של המנהיג. כמה אתה מרוויח? אני שואל אותו. "אני לא מרוויח כלום", הוא עונה קצרות, "אני מתנדב להגן על קדאפי".
מה יהיה בסוף, אני מנסה לברר אצל תת־השר קייאם, יש אפשרות שקדאפי יתפטר? "אתה משוגע?" הוא פתח עליי זוג עיניים נדהמות. "קדאפי לא יכול להתפטר, כי אין לו תפקיד רשמי. הוא לא נשיא, לא מזכ"ל. הוא המנהיג".
הסיפור המלא מתפרסם הבוקר ב"ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
