יש תקווה
אם חשבתם שבני נוער מייצגים את נקודת השפל של המין האנושי, בואו להופעה הבאה של התיכוניסטים של לה גווארדיה
בניגוד ל'טייגר מאמי' הסינית, איימי צ'ואה, פרופסור למשפטים באוניברסיטת ייל, שהסעירה את אמריקה בספר בו היא מגוללת באופן פוליטיקלי לא קורקט את אופן גידול בנותיה, אני לא הקפדתי עם המתבגרת שתנגן עד שהיצירה תצא לה מושלמת, לא זרקתי לה בפרצוף כרטיסי ברכה לא מושלמים שהיא עמלה להכין לי, ואפילו לא קראתי לה בשמות גנאי כשהייתה "דיסריספקטפול", כמו שצ'ואה אומרת, אפילו שלפעמים ממש ממש רציתי, ולפעמים גם חשבתי שממש ממש מגיע לה. עוד הבדל ביני לבין האמא הסינית הוא שהרשתי למתבגרת, מאז שהחלה את לימודי בבית הספר לפני שמונה שנים, להופיע בכל ההופעות בבית הספר. לא תמיד זה היה קל: כשהייתה בכתה ב' ישבתי עם סבתא שלה במרכז סוזן דלל, בנווה צדק, ונאלצתי לצפות במשך שעתיים בחבורת גורי פילות, בחצאיות טוטו ורודות, מנסות לנוע ללא הצלחה מרובה לצלילי טייפ שאמור היה להפיק צלילי מוזיקה קלאסית אבל שנשמע יותר כמו נגריה. פעם גם ישבתי לבדי במרכז למוזיקה של לב העיר תל אביב ונחרדתי לשמע קונצרט חליליות של ילדי כתה ג', שכל דימיון בין מוזיקה לבין היללות שעלו מהבמה היה מקרי בהחלט. אחר כך היו לנו כמה שנים טובות כשהמתבגרת הופיעה עם המקהלה באופרה הישראלית וקיבלנו כרטיסי חינם לראות את פליאצ'י, בבימוי פזוליני, ואת רוזן קאווליר, והיו עוד כמה הפקות מקצועיות שכולנו נהנו מהם מאד. ואז עברנו הנה, והמתבגרת, שבשלב זה כבר באמת התחילה להתבגר והשתלבה בבית ספר למדעים, בחרה לשיר עם המקהלה, ושוב מצאנו עצמנו בסוף השנה עם שעה וחצי של החרשת אוזניים, תוצר ניסור כינורות וכלי מיתר אחרים על ידי ילדים שזה עתה למדו להחזיק את הקשת ביד. כדי לשרוד עד שהמקהלה שלה הופיעה, בצווחות שכמעט והצליחו להחריב את השירים המקסימים שגברת רובינסון בחרה להם, נאלצנו לצרוך אי אלו כדורי טיילנול.
"כל דימיון בין מוזיקה לבין היללות שעלו מהבמה היה מקרי בהחלט". אילוסטרציה (צילום: Stock Exchange)
אבל כל זה היסטוריה. בתחילת השנה, המתבגרת התחילה ללמוד בתיכון לאמנויות, ובסוף השבוע האחרון, בתור אמא מתנדבת, מכרתי כרטיסים למופע של "כוכב עולה". לאות הוקרת תודה, הרשו לי לצפות במופע. אני מתוודה שלא היו לי ציפיות גבוהות, אבל מרגע שהמופע החל, לא ירד לי החיוך מהשפתיים לשלוש השעות הבאות, וגם לשלוש השעות שלמחרת, כשחזרתי עם שאר בני הבית לחוות את הקסם הזה ששבה אותי. הערב מורכב משלושים ואחד מופעים, לא פחות, באורך שבדיוק מתאים לטווח הקשב של אנשים עסוקים, בז'אנרים שנעים מהופעות סטפס קומיות, דרך מופע סטפס של 30 משתתפים ביחד, בתיאום מדהים, דרך זמרים צעירים שמחזיקים גיטרה אקוסטית ושרים בקולות מלאכיים שירים שהלחינו בעצמם, שירים ממחזות זמר, שירים בספרדית, רוק, קלאסי, ראפ, קאנטרי, פאנק, וריקוד היפ הופ, ומודרני, וקלאסי, ואפריקאי וג'אז, ובקבוצות, בדואטים, בסולו, הכל בכוריאוגרפיה מקורית של התלמידים, וגם אקרובטיקה וג'אגלינג, ומכל הבא ליד, ממש.
מעבר ליופי וליצירתיות ולאנרגיות המדהימות של הילדים האלה, גם הפרופסור וגם אני (וגם הפעוטה שבחצי הראשון הייתה ערה ולא הפסיקה לומר "וואו") הרגשנו שמדובר ביותר ממה שאמנות טובה עושה לנפש. היה שם ערך מוסף במופע הזה. הילדים האלה, שכאמור רקדו, שרו ושיחקו, הגיעו בכל הצורות, בכל הגדלים ובכל הצבעים שהמין האנושי מופיע בהם. מבין הרקדניות היו ילדות גדולות ממדים, שזזו בחן ובחסד, והיה ילד לבן ונמוך ששר ראפ שכתב על עצמו, "טייני טים", מלווה בארבעה אפרו-אמריקאים, גדולים יחסית, והוא נראה ונשמע כמו אמינמם בילדותו. והיה ילד שחור שכתב על החוויה של לבוא מהגטו בלי דולר בכיס, והייתה ילדה שהקדישה ריקוד מדהים לאביה שנפטר, כשעל המסך הוקרן הסמל של המלחמה באיידס, כשהיא סיפרה שהיא מתגעגעת אליו אבל עושה מה שהוא ציפה ממנה לעשות, להיות חזקה. והיו ילדים שדיברו בשם בני נוער הומוסקסואלים, שמסתבר שהם הקורבנות של רוב מעשי הבריונות בבית הספר. והיו ריקודים שעסקו באופן שבו אנחנו פוגעים בסביבה וקראו למחזר ולהיות פעילים. והיו גם ילדים מגניבים, כמו הילד האסיאתי שעלה עם חליל הצד שלו, וכולם ציפו ליצירה קלאסית, אבל הוא הצליח להפיק ראפ ממזורסקי באמצעות החליל. ונערה שכתבה והלחינה שיר, שבו, בליווי גיטרה סטייל סוזן וגה, היא מודיעה בקול מתוק לבחור שעזב אותה, שרק נדמה לו שהיא נאיבית, אבל שבעצם בזמן שהוא עסוק בלהצטער על זה ששבר את ליבה, היא כבר מתנשקת עם מישהו אחר. וגם קבוצת ילדים שהלחינה את הנאום הידוע של מרטין לותר קינג, "יש לי חלום", וביצעו אותו סטייל גוספל.
לפעמים נדמה לנו שאין יצורים אגוצנטריים יותר מבני הנוער, שאין עוד יצורים שטחיים מהם, שכל מה שמעניין אותם הוא איך הם נראים ואיזה לייבל הם לובשים, ושאם אפשר היה לשכור חדר בפייסבוק הם היו אוספים את הפקלאות שלהם והולכים. שהם לא יכולים להפיק משפט ארוך משתי מלים, ושגם בו שתי המלים הללו נעדרות אותיות אהו"י, כי חבל על הזמן. ואז, כשאנחנו נתקלים במה שהאנרגיות של גיל ההתבגרות יכולות לייצר כשהן מתועלות למקומות יצירתיים ובסביבה מתאימה, חוזר אלינו האמון בדור העתיד של המין האנושי. אולי אנחנו כבר עייפים מכדי להוביל את המהפכה הגדולה הבאה, אבל להם יש את זה. כל מה שצריך זה קצת טיפוח והכוונה.
לא פלא שהילדים של אל פאצ'ינו ושל רוברט דה נירו מתחילים ללמוד גם הם בלה גווארדיה בשנה הבאה. אני יכולה לחתום שגם הם, כמוני, ובניגוד לטייגר מ-ייל, ספגו בוודאי בתור הורים כמה מופעי חובבנות כדי להגיע לרגע שבו הילדים שלהם מרגישים מספיק בטוחים בעצמם ומספיק שווים כדי להעלות מופע כמו זה שראינו. אולי הסינים כבר משיגים את אמריקה בכל מה שקשור לטכנולוגיה, אבל אני מאד אופתע ללמוד שילדים שגדלים כמו הילדים של צ'ואה יכולים להרטיט ככה את הלב של ציניקנים כמונו.
ולידיעת הציבור, ב-$15-$20 אתם יכולים לראות אחלה מופע של הדור הבא. המופע הבא שיועלה הוא האופרה "קיסמט", ב27-24 במרץ. אפשר לעקוב אחרי ההופעות באתר הבית של בית הספר:
