בחזית הריקבון החברתי

אספר לכם על קבוצה טיפולית לגברים הנוהגים באלימות, שאני מנחה במרכז לטיפול באלימות במשפחה. מזה שבועיים הקבוצה שובתת ויחד עם פעילותי במאבק הנוכחי, מחשבותי נודדות למטופלים: מה קורה איתם? האם היו אירועי אלימות? המשא על כתפיהן של עובדות סוציאליות ב-67 מרכזים לטיפול באלימות במשפחה כבד. מדובר בסוגיות של חיים ומוות.

מאז תחילת השנה נרצחו שלוש נשים על-ידי בני זוגן. עבודתנו המקצועית נותרת עלומה עבור חלקים רחבים בציבור. טוקבקים הדנים בעובדות סוציאליות מבטאים פעמים רבות עוצמות של עוינות וזעם כלפינו. דומה שהפכנו לשעירות לעזאזל, הניצבות בקו החזית ומתמודדות עם תוצאות הריקבון המוסרי והחברתי המאפיין את ישראל 2011.

אני מבקשת שתיכנסו איתי לרגע לקבוצת הגברים, המהווה דוגמה לעשייתנו המקצועית. הרי עצם המאבק שלנו כיום הוא במידה רבה מאבק על הכרה ונראוּת. הכרה בחשיבות החברתית של מקצוע העבודה הסוציאלית נגזרת מהכרה במצוקות החברתיות והכלכליות הקשות של החברה הישראלית ומהכרה במחויבותה המוסרית של המדינה לקחת אחריות על הטיפול בהן. דומה שכיום לא קיימת הכרה חברתית אמיתית באף אחת מאלו.

בקבוצת הגברים 

עשרה גברים יושבים במעגל, שעת ערב, קבוצה טיפולית לגברים הנוהגים באלימות כלפי בנות זוגם (לתחושתי, הביטוי השגור "גברים מכים" מצמצם את ישותם ואנושיותם, וכמטפלת אני מבקשת להתחבר אליהם כבני אדם שלמים ומורכבים, דרך אמפטיה וחמלה; אחרת אתקשה לטפל בהם). יש בקשה לפתוח את החלון על אף הצינה; נעשה חם כשמדברים על אלימות.

רוב הגברים במרכזים לטיפול באלימות במשפחה מופנים לטיפול על-ידי קציני מבחן (גם הם עובדים/ות סוציאליים/ות) ובית המשפט, לאחר שנפתח נגדם תיק פלילי בגין עבירת אלימות כלפי בת הזוג. הם מגיעים כועסים על כך שהטיפול נכפה עליהם ובתחושה שהמצאותם בטיפול כמוה כהודאה בכך שהם "אשמים" ו"דפוקים". הם חוששים מהחשיפה הרגשית הכרוכה בטיפול הקבוצתי. משימתנו כמטפלות היא לסייע לגברים לנוע ממקום רגשי של כעס, למקום שבו הם מעזים לחשוף את קשייהם ומאפשרים לעצמם להעזר. הגברים נוטים בתחילת הטיפול להכחיש את התנהגותם האלימה, הם חווים עצמם כקורבנות של הקונפליקט בינם לבין בת הזוג, של היסטריה ציבורית שמתעוררת בשל מקרי הרצח של נשים, של המהפכה הפמיניסטית.

הם מספרים לעתים קרובות על היסטוריה של התעללות והזנחה בילדותם. לראשונה בחייהם, הם עורכים חיבור בין החוויות הטראומטיות של העבר ובין הדינמיקה של הזוגיות האלימה בהווה. כשניתן מקום לסבל ולמצוקה הריגשית הקיימים בעולמם הפנימי, יש בכך דבר מה מרגיע ומווסת. אנחנו מדברים על החוויה של הגעה לקצה ומבררים מהם התנאים הריגשיים המובילים להתפרצות וכיצד ניתן להימנע מכך. הקבוצה הופכת להיות מקום של נחמה, של שותפות ושל תיקון - בשונה מחוויית הבדידות והמצוקה המאפיינת אותם. הם נשארים לדבר זה עם זה עוד שעה ארוכה לאחר תום המפגש ויש גם הרבה רגעים של הומור. הטיפול מתייחס לעיתים גם לקשיים בתחום התעסוקתי, בתחום ההורות, סיוע במיצוי זכויות ועוד.

מאבק על דמות החברה 

הדברים הבלתי ניתנים לחשיבה הופכים לתכנים שלגיטימי לחשוב ולדבר עליהם, מוציאים לאור שדים פנימיים ומפרקים אותם לאט, כמו פצצה. בכך אנו מאפשרים פיתוח אסטרטגיות התמודדות חדשות ובריאות יותר. הייתכן שעשייה מקצועית צנועה זו, בחלקת אלוהים הקטנה שלנו, מסייעת במניעה של אירועי אלימות קשים, אולי אפילו רצח? אני מעריכה שהטיפול הקבוצתי משמעותי בכך שהוא מסייע לגברים לקבל אחריות אישית על התנהגותם ומגביר את חוסנם הפנימי בהתמודדות עם לחצים ומצוקות, שללא טיפול היו עלולות לדרדרם לתהום.

ועכשיו שביתה. אנו מצויים בעיצומו של מאבק שאינו רק על תנאי השכר וההעסקה שלנו, אלא על דמותה של החברה הישראלית ושל מדינת הרווחה הקורסת. בין היתר, אנו נאבקים על זכותם של גברים אלו לקבל מהמדינה מענה טיפולי ולא רק להישפט כעבריינים. אנו נאבקים על כך שבעיית האלימות בזוגיות ובמשפחה תוכר כבעיה חברתית במדינת ישראל. אני מקווה שבתום השביתה, אחזור מתוך תחושה שעבודתנו הצליחה לקבל הכרה, נראות ותגמול הראויים לה וראויים לשאיפות המוסריות של חברתנו.