כשס' חברתי הטובה ביקרה כאן בדרכה ממיאמי לארץ, ובין פגישה חשובה אחת לאחרת, שבוודאי יסללו את דרכה להוליווד, היא הראתה לי את התחפושת שרכשה לבתה בת השנה וחצי: שמלת וונדרוומן ננסית עם כל האכססוריס הנחוצים, שבוודאי גרמו למתוקה הקטנה הזאת לכבוש את הפורים התל אביבי. ופתאום גם לי התחשק. הרי המתבגרת גם החלה להתחפש בגיל שנתיים. היא הייתה ארנבת ורודה, ואחר כך שלגיה, והארמייני מהארי פוטר, בילבי כמובן, ושדת יער, ועוד ועוד. כשהגענו לכאן בכלל לא חשבנו על פורים. אף אחד לא הזכיר אותו, ובכלל חשבנו שהלוואין יהיה התחליף המקומי של החג ההוא. אבל בכתה השביעית, בליל כל הקדושים הראשון שלה, היא עצרה באמצע הדרך לבית הספר, הורידה את כל האיפור של דורותי שחזרה מהמתים, לבשה ג'ינס מתחת לשמלה עם המשבצות הכחולות, וצרחה עלינו כל הדרך שגרמנו לה להראות מגוחכת, כי אף אחד לא מתחפש במידל סקול. בכתה השמינית כבר עזבנו אותה, והשנה בהלוואין היא התחפשה לדיילת אוויר.

אילולא ס' והתחפושת של מיני וונדרוומן לגמדות קטנות, יתכן וגם פורים הזה היה עובר אצלנו בשתיקה. לא שטרחתי לרכוש לפעוטה תחפושת, למרות שתכננתי, אבל החלטנו לציין את החג ויצאנו כולנו לשמוע אופרה בשם "מלכת אסתר" בג'יי.סי.סי על אמסטרדם ו-76. האופרה הוצגה במסגרת פעילויות לדוברי רוסית, ולמרות שחוץ מ"ספסיבה" ו"פז'לסטה" אנחנו לא דוברים את השפה, הנחנו שאם יכולנו ליהנות מ"בוריס גודנוב", נסתדר גם כאן.

ארזנו את הפעוטה ויצאנו למשימה: פעם ראשונה שאנו חוגגים את פורים בניו-יורק. לבושתי אומר, שלמרות ששמעתי על הג'יי.סי.סי עוד בארץ, במשך שלוש שנים של מגורים באותה השכונה בה ממוקם המרכז, זו הפעם הראשונה שנכנסתי לבדוק מה יש להם להציע. אופרה ברוסית לכל המשפחה לכבוד פורים נשמע לי תירוץ מצוין לביקור ראשון במקום. התלהבות נרשמה מיד בכניסה כשהפעוטה רצה אל כריות הענק הצבעוניות ואל השולחנות הקטנטנים עמוסי הצבעים וחוברות הצביעה לכבוד פורים. מיד כשהחלה לצבוע היא קיבלה טי-שרט מתנה מפי.ג'יי, ספריה לקידום ספרות יהודית. נציגי ההוצאה לקחו את הכתובת שלנו ומעתה ישלחו לנו הביתה ספרים עם טוויסט יהודי. חינם. המטרה שלהם היא לבנות A Stornger Jewish People. נו מילא. ידענו שהפרופסור, שהוא אנטי זהויות, לא יאהב את זה, אבל לא אמרנו לא. אחר כך ירדנו לאולם. כולם דברו רוסית, הורים וילדים, רובם מחופשים, אבל לא הרגשנו זרים. 12 הנגנים מיד החלו לנגן, הזמרים שרו, שני רקדנים, לא צעירים בכלל אך מלאי חן, ליוו את השירה, וכמו כל מופע מצוין, אחרי 50 דקות זה נגמר. כי לילדים ולהורים אין סבלנות ליותר מזה.

כשיצאנו, הפעוטה קיבלה שקית עם אוזן המן, בייגלה, בקבוק קטן של מים מינרלים ועלון ברוסית על האירועים העתידיים. בעודנו מתגלגלים צפונה לפגוש את המתבגרת לבראנץ', ניסיתי להיזכר בסיפור המגילה והובכתי קשות לגלות שאני זוכרת את הדמויות, זוכרת שתלו את המן הרשע, אבל את העלילה שהובילה לעץ אני ממש לא זוכרת, אפילו לא ברמה של וויקיפדיה. בורה ונכלמת שאלתי את המתבגרת מה היא זוכרת, אבל הבנתי שגם ממנה לא תצא תורה.

למרות שהבטחתי לעצמי להיות יהודיה טובה ולבוא הביתה לקרוא משהו מהמגילה ולהרביץ תורה בבני הבית, המשימה פרחה מזיכרוני. אלא שאז, כמו בנס פורים, בעודנו מתיישבים לארוחת ערב, נשמעה דפיקה בדלת. אנחנו לא רגילים לאורחים לא קרואים (יבורכו הדורמנים הקנאים שלנו), וכשפתחתי את הדלת בהססנות, עמד שם אברך חב"דניק עם סלסלה מלאה בממתקים גלאט כושר מארץ הקודש וכמובן עלוני הסברה על החג ומנהגיו. הוא אפילו רצה שנבוא איתו לשמוע את קריאת המגילה ב"קאסבה", ולמרות שמבחינתי קאסבה יש רק בשכם, מסתבר שגם ב-86 וברודוויי יש משהו כזה. זה היה קצת יותר מדי בשביל סוציומטים כמונו, אז שלמתי 10 דולר, כי החב"דניקים הקודמים שבאו רצו מאתנו כסף על התרנגול כפרות (שלא הביאו) ועל המזוזה, ונפרדנו יפה לשלום.

פתחתי את העלון וקראתי בכתב מנוקד שמיועד לילדים את סיפור המגילה: אנחנו הטובים והם הרעים, ובכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, ואסתר גיבורה כי היא לא באה למלך מקושטת ומגונדרת כדי לשנות את דעתו אלא חיוורת וחלושה אחרי שלושה ימי צום. במלים אחרות, לא נשיות מתפרצת פועלת על מלכים, אלא חיוורון וחולשה עושים להם את זה. אז לא השתכנעתי וחיפשתי משהו מעניין יותר על המגילה. במדריך לחילוני הנבוך הציעו קריאה פמיניסטית של העלילה הידועה. בגרסה הזאת, ושתי לא הייתה הנגטיב של אסתר, אלא אחת הפמיניסטיות הראשונות שנרצחה תוך דיכוי המרד הפמיניסטי הראשון. זרש הייתה המוח מאחרי המן הרשע, ואסתר הייתה פמיניסטית אין דה מייקינג, שהפכה מנערה כנועה ופסיבית לפאם פאטאל שחורצת גורלות.

בטוב לבנו עלינו מהגרסה הזאת של הסיפור המוכר, ובעוד הפעוטה טוחנת את כל ממתקי הגלאט כושר, תוצרת חולון, שאל הפרופסור מדוע לא הזמנתי את האורח הביתה. "אם הוא היה מתקרב לשולחן האוכל שלנו, ומגלה מה בישלתי לארוחת ערב, זה לא היה עושה לו טוב", השבתי מבלי לנקוט בשמות המפורשים של המצרכים הטמאים שהציצו מהמחבת שעמדה על השולחן. והמתבגרת, מתודלקת מסיפור המרד הנשי, הביטה בי ובטון נוזפני הוסיפה, "ועוד הוספת לזה גבינה אמא, אין לך בושה".