בשפת המחול של הכוריאוגרף האמריקאי-ישראלי, ברק מרשל, 42, יש יצריות חייתית כמעט, תשוקה וחום מזרח תיכוניים, תנועות מהירות עד שיגעון, שלקוחות מריקודי בטן וריקודים אתניים מסורתיים ומפורקות לגורמים, הבעתיות תיאטרלית, יריקות, צעקות ומה לא, וכל אלו פזורים בשפע וביד נדיבה. במלים אחרות, ברק מרשל מייצר בדיוק ההיפך ממה שמחול בעידן הפוסט-פוסט מודרני "צריך" להיות. כך לפחות נראו הדברים בשנים האחרונות: מחול קר, מנוכר, מרוחק, אסתטי עד דייקנות מוזיאונית הרחוקה שנות אור מתיקשור עם הקהל שלפניו הוא מועלה. אצל מרשל המעבר בין הקטעים והסגנונות המוזיקליים המלווים את התנועה מהיר. מוזיקלית, יש כאן מכל וכל: בלקן ביט בוקס, יידיש רדיו פרוג'קט, גוראן ברגוביץ', הנדל, ורדי, טומי דורסיי, שי בן צור ועוד. התנועה תזזיתית, קופצנית אך מדויקת ומתמשכת ללא הפסקה ודורשת מהרקדנים עבודה פיזית מאומצת. כשאנחנו נפגשים בבית קפה הסמוך לחדר החזרות בדאון-טאון אל.איי, גם מרשל עצמו תזזיתי: קופץ מעברית לאנגלית וחזרה. בשתיהן הוא שולט על בוריין, אבל עברית למד רק החל מגיל 25 ועל כן רוב הראיון נערך באנגלית. הוא ממשיך ומקפץ מזמן עבר לזמן הווה, מתל אביב לאל.איי וחזרה, מהחזרות עם הלהקה המקומית, ,BodyTraffic שתופיע עם המופע שלו, "מונגר", בפלורידה לבין הלהקה מסוזאן דלל שתופיע עם "מונגר" ברויס הול, האולם היפהפה שמארח, בין השאר, להקות מחול מכל העולם בהיכל של UCLA.

"משמעות המילה היא סוחר. הרבה מהעבודה מבוסס על הנסיון האישי שלי בארץ. המופע הוא בעצם על האמונה העצמית, על הצורך לבטא את הקול האישי של כל אחד מאיתנו. הסיפור מבוסס על (סרטו של רוברט אלטמן) 'גוספורד פארק' ועל המחזה 'המשרתות' של ז'אן ז'נה: עשרה משרתים לכודים במרתף ביתה של אישה מרושעת, והם בעצם מנסים לקחת בעלות על העתיד שלהם. הם בעצם מכרו את עצמם כדי לשרוד, וזאת המשמעות השנייה של המילה".

יש קטעים קצת קשים לצפייה, למשל קטע שבו שני סוחרים עם מבטא כבד מוכרים בחורה כמו בשוק בשר. האם ניסית לשים כאן מראה לחברה הישראלית?

"יש בישראל כל כך הרבה דברים שאני אוהב, זה מקום מאוד יצירתי, והתרבות שלה כל כך עשירה, המאבק להישמע, להיות מדינה בקרב מדינות. אני אוהב את ישראל. זה לא היה מודע, הסיפור פשוט קרה, אבל ברור שהרגשתי שתמיד היה מישהו שהיתה לו בעלות על העתיד שלי בארץ, סוכן או בוס או בעל בית. העתיד שלך נשלט ע"י צרכים של אחרים. אני חושב שמאוד קשה בימינו להיות מאסטר של הממלכה שלך, יש כל כך הרבה תאגידים ששולטים על המציאות שלנו, וקשה להיות יזם עצמאי וחופשי, קשה לשרוד. בעבודה אני מתאבל על זה, ובעצם מביע משאלה שיהיה לנו את החופש הזה, להיות הבעלים של המציאות והעתיד של עצמנו. אני זוכר זמן שבו יכולת ליצור אמנות, שלא הפכה ישר למוצר. היא לא נוצרה כדי להיות מוצר עבור מישהו אחר. זה היה שלך. אם פתחת חנות, לא היית צריך להתחרות עם קוסטקו".

אז בעצם יש מעין נהייה נוסטלגית בעבודה שלך, הרגשה שהדברים קורים בעבר כלשהו.

"אני מבסס את רוב העבודות שלי בעבר, כי זה נותן לי רקע סוריאליסטי שעליו אפשר לבחון את ההווה. אם משהו קורה בחלל תיאטרלי או פנטסטי 'אחר'. זה נותן מקום להרבה יותר סאבטקסט, מקום למסר לא ישיר".

העבודה שלך דורשת שהרקדנים יהיו בעצם גם שחקנים. בניגוד להרבה מחול מודרני, שבו הרקדנים לא מביעים רגשות, כאן הם צריכים להיות ממש פתוחים.

"במאית תיאטרון כאן באל.איי שאלה אותי את אותה השאלה לפני יומיים, ושאלה איך אני מוציא מהרקדנים רגש. התשובה היא שאני פשוט אומר להם מה לעשות. הדבר שאני לא יכול לסבול במחול מודרני הוא הקרירות הזאת. יש פשוט גופות על הבמה שאתה לא באמת יודע מי הן, ומתייחסים אליהן לא כמו בני אדם אלא כאבסטרקט, שבעצם אין לו שום קשר לקהל. אני יוצא מהופעות כאלה ושואל את עצמי, 'על מה זה היה?'. יש לי הרבה ביקורת על מחול מודרני בנקודה הזאת, כי העמדנו פנים שזה לא באמת חשוב לתקשר באופן ישיר עם הקהל, וזאת אחת הסיבות שמחול היא אמנות גוססת בארצות הברית. אני לא אוהב שהרקדנים אנונימיים על הבמה. אני רוצה דמויות, אני רוצה סיפור, אני רוצה שהרקדנים ידעו מי הם ולרוב הדמויות יש שמות, לכל תנועה יש משמעות, והרקדנים יודעים מה המשמעות מבחינה רגשית. הגישה שלי למחול היא תיאטרלית".

אמא מרגלית, דודה לאה

זו לא הפעם הראשונה שברק מרשל מגיע לרויס הול. ברק הוא בנה של מרגלית עובד, זמרת ורקדנית מוערכת ילידת עדן, תימן, שהגיעה לישראל בגיל צעיר והייתה הסולנית הראשונה של להקת התיאטרון-מחול "ענבל" בשנות החמישים. הוא זוכר נסיעות באוטובוס עם להקת המחול של אמו ואת עצמו נרדם בחזרות: "נרדמתי על רצפת רויס הול יותר פעמים ממה שאני יכול לזכור בתור ילד, יותר ממה שישנתי במיטה שלי בבית, כי היא הופיעה שם כל הזמן, מ-1968 עד 1987. העבודה הכוריאוגרפית של אמא שלי, שגדלתי איתה, היא השפעה ענקית, היא מדהימה, ויש לה נוכחות כל כך תיאטרלית. היא גם השתתפה בכמה מהעבודות שלי, ובכל פעם שהיא מופיעה, האולם פוצח במחיאות כפיים, וכל האחרים פשוט נעלמים".

סגירת המעגל הזו היא לא סמלית. למרות שברק ואחותו, דקלה, שחקנית תושבת אל.איי אף היא, זכו לילדות שופעת תרבות, הופעות וקונצרטים תודות לאמם ולאביהם, מל מרשל, מפיק תיאטרון יליד רובע ברונקס בניו-יורק, ברק מעולם לא חשב על קריירה בתחום המחול או התיאטרון. "רצינו להיות כמו כל החברים האמריקאים שלנו, שהלכו בקיץ לקאמפ וראו טלוויזיה, אבל היינו ילדים של אמנים, אכלנו אוכל בריא, ובקיץ היינו נוסעים למוזיאונים ופסטיבלים באירופה. בגיל 11 רצינו להיות עם החברים כאן, אבל במקום זה היינו בפסטיבל אדינבורו, רואים שלוש הופעות ביום ונרדמים בהן, רואים כל הופעה של הפילהרמונית כל יום ראשון".

ברק נולד וגדל בווסט אל.איי, ואחרי שסיים את תיכון פסיפיק פאליסיידס גר בקיבוץ גן שמואל, שם למד לדבר ספרדית, במקום העברית אותה קיווה לרכוש בארץ, כי רוב חברי הקיבוץ הגיעו מדרום אמריקה. אחרי כן חזר כדי ללמוד ב-UCLA, בה בילה כשנתיים לפני שעבר לאוניברסיטת הארוורד, בה סיים את לימודי התואר הראשון במדעי החברה. ואז, אחרי 22 שנים בהן אמו לימדה מחול ב-UCLA והחזיקה כאן להקת מחול משלה, היא קיבלה הצעה שהתקשתה לסרב לה: לחזור לארץ כדי לנהל את להקת המחול "ענבל", בה הכל התחיל. "החלטתי לחזור איתה כי רציתי לחיות בישראל. לא הייתי רקדן, לא אהבתי מחול, אבל גדלתי עם להקת המחול שלה מגיל אפס. זה היה בסבנטיז, פוסט-היפי אבל היפי, עם עשרה רקדנים וגבינה תוצרת בית, וזה היה מתיש וחסר מסגרת. לא חשבתי על ריקוד: זה היה משהו שבנות עשו, משהו שאמא שלי עשתה. אבל אז, ששה חודשים אחרי שהגענו לישראל, דודה שלי, אליה הייתי מאוד קרוב, נפטרה. ואז, בעצב, נכנסתי לסטודיו", בשלב זה ברק עובר לעברית.

"כל יום אחרי השבעה הייתי הולך ללהקת ענבל, נועל את הדלת, שם מוזיקה ומנסה לזכור את כל מה שדודה לאה הייתה בשבילי. היא הייתה אשה דתיה, נשואה לניצול שואה מצ'כסלובקיה. גדלתי איתה ועם המשפחה שלה כשהיינו נוסעים לחופשות בארץ, וזה היה מאוד עצוב, מוות מאוד לא צפוי. כמובן שבכיתי. נזכרתי בפתגמים בתימנית שהיא הייתה אומרת לי. ושירים. ובאוכל שלה. זה פשוט היה תהליך של אבל. לא ידעתי את זה באותו זמן, אבל אז התחלתי לרקוד. חברה שהייתה בלהקה הסתכלה עלי בסתר, ובסוף השבעה באה אלי ואמרה, 'יש לי הפתעה בשבילך, אני רוצה להראות לך קצת תנועה'. זה היה יפהפה. היא אמרה לי, 'אלו התנועות שלך. בוא נבנה מזה הופעה לדודה שלך'. וככה נולדה 'דודה לאה'".

"דודה לאה", עבודת המחול הראשונה של ברק מרשל, זכתה במקום הראשון בפסטיבל "גוונים במחול" בסוזאן דלל ב-1995 ובעצם חשפה אותו לקהל הישראלי כרקדן בעל שפה יצירתית ומיוחדת. ברק נשאר בארץ לשמונה השנים הבאות, במהלכן עבודותיו הנוספות זכו בפרסים בינלאומיים. הוא יצא עם להקת רקדנים לסיבוב הופעות באירופה עם מופע בשם "חתונתה של אמה גולדמן".

בעצם מעולם לא למדת מחול בצורה מסודרת, אז מאיפה זה בא? מאיפה כל התנועתיות הזאת, הרצון להתבטא דרך הגוף?

"כנראה שסכר פשוט נפרץ והכל התחיל לצאת. הבנתי מייד שזאת אמנות שמדברת אלי וזה הוביל אותי. הרגשתי שאני חייב לבטא את עצמי דרכה. פשוט 'איי גוט איט' מהרגע הראשון. מאיפה זה בא? הכל מגיע מצורך לספר סיפור, נכון? אפשר לעשות את זה דרך מוזיקה, או אמנות או תיאטרון, ומחול זו פשוט דרך טובה יותר בשבילי לעשות את זה. אני מסתכל על כל תנועה ביצירה כמילה, שמרכיבה משפט, שמרכיב סיפור. במקום לדבר את הטקסט, הרקדנים רוקדים את הטקסט".

ומה אמא שלך אמרה כשהתחלת?

"אני חושב שהיא חשבה שזה חמוד. היא הופיעה בקטע מתוך 'דודה לאה'. היא תופפה על דרבוקה. אמא שלי תמיד תומכת בי, אבל אני חושב שזה הפתיע את כולנו, שאני עושה את זה. אבא שלי בא לראות אותי רוקד בפעם הראשונה ב-1998 בפריז. רקדתי בעצמי בכל העבודות הראשונות שלי ככוריאוגרף".

והגוף שלך זרם עם זה, בלי שום אימונים?

"לצערי בלי אימונים. לא נראה לי שיש לי גוף של רקדן, אבל הלכתי לסטודיו כמה שיכולתי למרות שעבדתי בעוד עבודות וניסיתי ליצור כמה שיותר תנועה. זה משהו שאמא שלי לימדה אותי, בלי אוצר מילים אי אפשר לספר סיפור. אז פשוט יצרתי את הכל. לעיתים מאוד נדירות סמכתי על הרקדנים שיצרו בעצמם דרך אימפרוביזציה, כי כשאתה מנסה ליצור שפה מיוחדת, קול מיוחד משלך, אתה צריך לסמוך על עצמך. בארץ זה קשה כי כולם 'אוהד נהרין', ומי שמגיע מלהקת המחול הקיבוצית יש את השפה של הלהקה, אז הייתי צריך לסמוך על עצמי".

ההופעה "חתונתה של אמה גולדמן" זכתה בפרס הראשון בפסטיבל בניולה מתוך אלפים, ובעקבותיה באו שנתיים של סיבוב הופעות באירופה.

"להסתובב עם 13 רקדנים ישראלים זה לא קל", הוא אומר.

למה?

"הם איימו שישבתו. שילמו להם היטב אבל אני הפסדתי כסף בסיבוב הזה בגלל הוצאות נוספות, רקדנים שעזבו באמצע, הרבה קפריזות".

האם אתה משווה בין הרקדנים האמריקאים לישראלים שמבצעים את אותה היצירה?

"לישראלים יש חיות ו'חוצפה'. הם קופצים קפיצת ראש לתוך החומר ובגלל זה אני אוהב לעבוד עם רקדנים ישראלים. גם לאמריקאים יש יתרון. יש בהם משהו פתוח מאוד, ואפילו שהתרבויות מאוד שונות זה דווקא די דומה. אבל אני מעדיף לעבוד רק בישראל, ליצור בישראל כי ברקדנים הישראלים יש המון אנושיות, אהבה לחיים ופשוט תשוקה".

מבחינת האופי שלך, מה אתה יותר - ישראלי או אמריקאי?

"השאיפה שלי זה להיות יותר ישראלי, אבל אין מה לעשות, נולדתי וגדלתי בארצות הברית. מבחינת האתיקה שלי, אני תשעים אחוז אמריקאי".

זה דבר די ביקורתי להגיד...

"אני הולך לפי החוקים, אני לא חותך בתור, ובגלל זה בישראל איי וואז א פראייר. עבדו עלי כל הזמן, כי התנהגתי לפי איך שחשבתי שצריך. ניצלו אותי נון-סטופ, מבחינה כלכלית, מבחינה רגשית. לא קל להיות אמריקאי שם. אבל מבחינה תרבותית, אני מרגיש ישראלי, אני לא מרגיש אמריקאי".

"אני מבסס את רוב העבודות שלי בעבר, כי זה נותן לי רקע סוריאליסטי שעליו אפשר לבחון את ההווה". חזרות על "מונגר" בדאון טאון אל.איי, השבוע. (צילום: מירב לשם)

הזמנה מנהרין

המופע "מונגר" באמת לא נראה כמו עבודה אמריקאית. מדובר במחול שהוא מאוד ים-תיכוני, מאוד לבנטיני, כולל יריקות וצעקות מרשל מודה באשמה:

"אני לגמרי עדני, אני מת על התרבות היהודית, אני חוקר את שני הצדדים שלי, ויש המון יידיש אצלי. המון תרבות 'נזרקה החוצה' עם התחלת הציונות ואותה אני דווקא ממש אוהב. בני הדודים שלי שגדלו בארץ התביישו במסורת התימנית, אבל זה אחד מהיתרונות הרבים של העובדה שגדלתי כאן. אני תמיד מפחד להגיד את זה לאנשים, כי התגובה היא שזה לא מודרני מספיק, זה לא חדשני או אירופאי מספיק. אני שואב המון מתרבות מזרחית, מריקודים תימניים, מריקודי בטן, וגם מהיפ-הופ. אני מת על תרבות ים תיכונית, וגם על תרבות יידישאית, הערב-רב של תרבויות הזה שכל כך הרבה ישראלים אלרגיים אליו".

אחרי סיבוב ההופעות, אוהד נהרין, מנהל להקת המחול בת שבע והכוריאוגרף הישראלי המצליח בעולם, הזמין את ברק להיות כוריאוגרף הבית של בת שבע. "הוא אמר לי, תסגור את הלהקה שלך ובת שבע תהיה הלהקה שלך. תוכל לעבוד וליצור כאן. כמובן שמייד אמרתי כן. הייתי שם במשך שנתיים, ואוהד היה מאוד טוב אלי ועשה עבודה גם עם אמא שלי. ואז התחלתי עבודה על יצירה נוספת, שהייתה בעצם ההתחלה של העבודה על 'מונגר', ואז שברתי את הרגל ולא יכולתי לרקוד יותר. רצתי בכביש בכיכר רבין כי מולי נסעה מונית שלא עצרה, והרגל שלי נתקלה במדרכה והתרסקה. לא יכולתי לעבוד יותר ולא מצאתי עבודה בארץ. חזרתי לכאן כי לא יכולתי להתפרנס בישראל".

נשמע שהיה לא קל.

"האמת שכבר הייתי ברנט-אאוט בארץ. ניסיתי למצוא עבודה בתחום בשמונה שנים הבאות, ובינתיים התפרנסתי מללמד היסטוריה, אנגלית ומתמטיקה. ואז הג'ואיש פדריישן כאן ביקשו ממני להקים תוכנית לחילופים אמנותיים של שיעורי מאסטר-קלאס של כוריאוגרפים מתל אביב ולוס אנג'לס. התוכנית רצה כבר חמש שנים והיא מאוד מצליחה. יש לנו קורס קיץ בארץ עם 120 תלמידים וכוריאוגרפים מכל העולם, כולל שן-ווי, שהפיק את פתיחת האולימפיאדה בסין."

"ואז יאיר ורדי, מנכ"ל סוזן דלל שהיה אחד השותפים בתוכנית החילופים, ראה קטע מתחילת העבודה על 'מונגר' והזמין אותי לחזור. הוא אחראי לכך שחזרתי לעולם המחול. בגלל ההצלחה של 'מונגר' הוא הזמין אותי שוב יחד עם האופרה הישראלית ליצור את העבודה החדשה שלי, 'רוסטר', שגם היא עכשיו בסיבוב הופעות בעולם".

זה נשמע מדהים.

"זה היה מפחיד. לא עשיתי עבודה כזו קודם, לא עבדתי בתחום שמונה שנים, לימדתי ושרתי קצת עם יו-יו מה, ואז..."

רגע, רגע, מה יו-יו מה?

"שרתי איתו בארץ עם הפילהרמונית הישראלית, ושרתי כאן עם אנסמבל יובל רן, איתו אני שר גם עכשיו. הופעתי גם קצת עם אמא שלי באותה תקופה, אבל בעיקר ניסיתי להתפרנס, לשרוד".

נשמע שעד לתקופה הזאת הייתה לך התחלה מטאורית ופתאום נתקלת בחומות.

"זה לא היה קל גם כשהתחלתי: אתה עושה יצירה והיא זוכה בפרס ואתה עדיין צריך לדאוג לפרנסה. אז לימדתי בכל בית ספר שאת יכולה לחשוב עליו ונסעתי באוטובוסים מצפון ועד דרום, וגם מילצרתי בהארד רוק קפה בתל אביב. עבדתי ממש קשה, פיזית. אז כשאוהד הציע לי לעבוד איתו ברור שהסכמתי, כי הייתי כל כך שבור מבחינה פיזית. ואז, שנתיים מאוחר יותר, נשברתי סופית. עכשיו הולך ממש טוב. אבל אני עדיין צריך לעבוד בכמה עבודות".

אז מה בלו"ז לשנה הקרובה?

"אני נוסע בקרוב להופעות בקוריאה עם 'רוסטר' וסוזן דלל, אחר כך לפסטיבל מונפלייה בקיץ. היינו כבר בפסטיבל Jacob's Pillow למחול בחוף המערבי ובשוויץ, אבל בעיקרון הם ממשיכים במסע ההופעות בלעדי".

אז אתה לא זוכה ליהנות מפירות העבודה שלך?

"אני צריך קצת יציבות. אני רוצה משפחה ולחיות מתוך מזוודה זה לא תמיד כזה כיף. מה שמחזיק אותי כאן זה המשפחה. אני לא תמיד מצטרף לסיבוב, וזה לא דבר רע".

מה אתה מקווה שהקהל יקח איתו מההופעה?

"אני רוצה שהם ירגישו משהו, שהם יהנו מאוד, שהעבודה תדבר אליהם והם יבינו אותה. אני מקווה שהם יבואו לראות גישה שונה למחול שמעונינת לדבר אליהם ולא מעליהם, שהם יבינו את הסיפור ושהוא ירגש אותם ויצחיק אותם. יש כאן הרבה דמויות שמבוססות על הרחוב, מהרחוב. אני לא מנסה למכור תמונה יפה, אני מנסה למכור תמונה מציאותית, של המאבק להשמיע את הדעה שלך, לספר סיפור שעוזר לנו להפוך דברים קשים לקלים יותר. זה מה שאני חושב שאמנות טובה יכולה לעשות: להפוך את החיים לטיפה יותר קלים".