חודש לאסון: מכתב מחברה יפנית
במלאת חודש לאסון הצונאמי, מתארת אזוסה אונו, בת 33 מאוסקה, את רגשותיה ורגשות חבריה. במכתב לגולשי ynet היא מספרת על הכאב שנחשף בפומבי ומסכמת: "הקהילה והקשר האנושי הם הנכסים שנותרו לאחר שהבתים נסחפו בזרם"
אני גרה באוסקה, כ-500 קילומטרים מערבית לטוקיו. לעתים נדירות חווינו כאן נזקים כמו במזרח יפן. למרות זאת, כמו רוב האנשים במדינתי, אני חשה שלפחות מבחינה רגשית, האסון הכבד ביותר שידענו מאז מלחמת העולם השנייה לא פסח עלינו.
בנוסף לרעידת האדמה ולצונאמי שפקדו אותנו לפני חודש, אנחנו עדיין מתמודדים עם מצבו של הכור הגרעיני בפוקושימה. יש זעם רב כלפי חברת החשמל, טפקו, מחלוקת סביב השימוש באנרגיה גרעינית וחשש מפגיעה בכלכלה. אני עצמי חשה את ההשפעה הכלכלית מאחר שאני עובדת בענף התיירות. אנשים רבים מבטלים טיולים לא מפני שנפגעו בעצמם, אלא משום שהם פשוט מדוכאים לנוכח האסון.
עם זאת, הייתי רוצה לחלוק אתכם דבר מה חיובי ומעורר השראה שעלה אחרי האסון. אותו רגש של נתינה, הפעילות ההומניטרית ובייחוד ההכרה שלנו במה שעדיין יש לנו, אפילו אחרי הטרגדיה. כל אלה מעודדים אותנו, הן את הקורבנות והן את האחרים, לאט לאט.
בשונה מרעידות אדמה שאירעו ביפן בעבר, הפעם נחשפו יותר רגשותיהם של הקורבנות בפומבי, בכלי התקשורת ברחבי המדינה. הדבר גרם לאנשים להבין את החשיבות שבעזרה הדדית. הרבה תרמו כסף או מוצרים, אחרים, אפילו תושבי מחוזות רחוקים, ביקשו להתנדב. בעוד שבמזרח יפן ובטוקיו נאלצו התושבים לספוג הפסקות חשמל יזומות, באזורים אחרים של יפן אנשים ניסו לחסוך בחשמל כדי לאפשר הזרמת חשמל למזרח או פשוט מתוך הזדהות עם סבלם של האחרים.
ההרגשה הכללית היא שעל כולם לעשות מה שביכולתם עבור אלה הזקוקים לסיוע. אפילו הקורבנות עצמם נחלצים לעזרת חבריהם, על אף שרבים מהם איבדו הכל בצונאמי. למשל, חברתי, בשנות הארבעים לחייה, במקור תושבת העיר קמאישי שבמחוז איווטה, הקימה בטוקיו ארגון סיוע לתושבי עירה. חברי הארגון הם בוגרי התיכון שלה בקמאישי. היא אמרה שתעשה הכל עבור עיר הולדתה, בנחישות של "לב ברזל". קמאישי ידועה בתעשיית הברזל שלה והצירוף "לב ברזל" הוא חלק מהמנון בית הספר שלה. אין כל ערך לפיסת ברזל בודדה, אך מה בנוגע לאלפי חתיכות שמצטרפות זו לזו?
אנו רואים דוגמאות כאלה בכל רחבי המדינה. אני בטוחה שסוג כזה של קשר והתארגנות הוא צעד ראשון וחשוב בדרך לבנייה מחדש. יש אינספור בעיות לפנינו, אבל אנחנו יודעים שיש גם אינספור אנשים בעלי רצון טוב.
יפנים נחשבים לעתים רציניים מדי או פגיעים ורגישים (סוגיית ההתאבדויות היא אחת הסוגיות החברתיות המרכזיות במדינה). אבל למעשה אנחנו מאומנים לגבור על משברים קשים באמצעות גיוס של אותו רצון טוב ומאמץ סבלני. אפשר לראות קשישים יפנים רבים בריאים ומלאי חיים שנהנים מחייהם. כשאני מתבוננת בסבתי בת ה-88, ששרדה שטפונות, גלי צונאמי והפצצות במלחמה, אני מתחזקת באמונתי לגבי ההתאוששות הצפויה. ארצנו היפה ראויה לכך.
כעת זה הזמן לשאוב השראה מתושבי צפון-מזרח יפן שנודעים כאנשים עדינים וסבלנים ולהוכיח את עוז רוחנו.
הייתי רוצה לנצל את ההזדמנות הזו ולהודות על התמיכה והעידוד שקיבלנו מעבר לים, ובמיוחד מישראל. אנחנו אסירי תודה על החלטת ישראל והמחויבות שגילתה כששלחה לכאן סיוע הומניטרי. צוותי הרפואה הישראליים היו בין הראשונים שהגיעו וטיפלו באומץ באנשי מיאגי, אחד המחוזות שנפגעו באופן הקשה ביותר. ממשלת ישראל שיגרה לכאן גם בתי שימוש ניידים, שמיכות ומעילים. על אף שאמצעים אלה נועדו רק לקורבנות, הם חיממו את לבותיהם של כולנו, באחד הרגעים הקרים בתולדותינו. תודה.
אזוסה
הביאה לפרסום: גילי גוראל
לפנייה לכתב/ת 
אונו. "כשאני מתבוננת בסבתי, אני מתחזקת באמונתי לגבי השיקום"
משלחת צה"ל ביפן. "אסירי תודה על החלטת ישראל"
צילום: דובר צה"ל
דקת דומיה לזכר הנספים
צילום: רוירטס
מומלצים
