שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    כמה וולבק שרק תבקשו
    הגיבור האמיתי של "המפה והטריטוריה", הרומן המשעשע והמייגע של מישל וולבק, איננו הצייר שעליו מסופר, אלא וולבק עצמו המופיע כדמות-משנה ומשתלט על העלילה

    אי אפשר לא לחבב סופר שתוקף בעליזות כל מיני עיוותים בבון טון האירופי, כפי שעשה מישל וולבק בספריו הקודמים, כשתקף למשל את הטרור הפלסטיני ואת האיסלם הקיצוני והצדיק את ישראל (בספרו "פלטפורמה" ובביקורו כאן לאחרונה), או כשיצא נגד הפוסט-מודרניזם המנותק והנפוח של הוגים דוגמת מישל פוקו, או כשהתנגח בפולחן הצריכה המערבי.

     

  1. בואו להתעדכן בחדשות, סרטונים ותמונות בלעדיות בעמוד הפייסבוק של ynet
  2. הצטרפו לעמוד של ynet תרבות בפייסבוק

     

    הפעם, ב"המפה והטריטוריה", הוא עוסק בסצנת הציור והגלריות ובקשר הכמעט מקרי בין המראת מחירי היצירות לבין איכותן. בדרך הוא נוגע, לפעמים בשנינות ולפעמים בפשטנות, בשלל ענייני תרבות אחרים. ההתרסה המשוחררת נגד מוסכמות ואופנות היא חלק מעונג הקריאה המסוים בספר, וגם העמדה הבסיסית המשועשעת, הליצנית משהו, היא כאמור חלק מהעניין.


    וולבק בישראל. ההתרסה המשוחררת נגד מוסכמות (צילום: עופר עמרם)

     

    זה כמובן לא מבטיח שלא ניתקל פה ושם בהערות אוויליות לגמרי, כגון הזלזול של

    וולבק בציפורים ("מעוף פתטי", "חיים מטופשים") או היחס המבטל כלפי פיקסו: בעיני וולבק ציוריו מכוערים ונפשו מכוערת והוא לא חידש דבר.

     

    וולבק גם יודע לספר סיפור, אלא שהוא מעדיף יותר להביע דעות, ועם ההתקדמות בקריאה הופכים הדיונים לא אחת לארוכים וטרחניים - יש באינטלקטואליות הצרפתית איזו הרשאה לשעמם, שגם וולבק קצת נגוע בה - והם נמשכים לעיתים עמוד, לעתים שניים (על מגיש טלוויזיה בשם ז'אן פרנו) ולעיתים שבעה (על זרמים באדריכלות).

     

    אבל הבעיה הכי גדולה ב"המפה והטריטוריה" היא העיסוק הבלתי פוסק והמשוויץ של וולבק בעצמו. כי כן, יש בסיפור הזה גם דמות משנית שהיא מיודענו הסופר וולבק, והדמות המשנית הזאת הולכת ובולעת אט אט את שאר הדמויות בספר ואת שאר העלילה, ולא נחה דעתה עד שהיא נרצחת בשליש האחרון של הספר, מה שמבטיח שלא נפסיק לעסוק בה מכאן והלאה לאורך חקירת הרצח הממושכת.

     

    וולבק הספרותי הזה הוא אמנם דמות צבעונית שאף מתאכזרת לעצמה לכאורה ("הוא נראה כמו צב זקן וחולה", כותב וולבק על וולבק), אבל בדרך כלל היא משתבחת בעצמה בעשרות דרכים גלויות או ערמומיות. לא פלא שהשופטים הצרפתיים נשברו בסוף והעניקו לסופר את פרס גונקור המיוחל (שלדעת רבים נגזל ממנו כמה שנים קודם, עם הופעת "החלקיקים האלמנטריים" שלו).

     

    רחרחה באריכות, בתאווה

    בסביבות עמוד 40 נפתח החלק הסיפורי היפה בספר. אחרי סקירה איטית של חיי הגיבור האפרורי והמנוכר, צייר חצי-יהודי בשם ז'ד (כנראה בדיחה קטנה על חצי ז'יד) - ניצתת לפתע אהבה בינו לבין צעירה רוסייה, שוחרת תרבות ויפהפיה במיוחד. מכאן תיסלל דרכו גם אל התהילה האמנותית: הוא זוכה להכרה חברתית, בין השאר בזכות סצנת קנאה במסיבה מצד סופר מבריק ושתוי שלא מבין מה הבחורה הזאת עושה איתו, וזוכה להכרה אמנותית אחרי מאמר התפעלות של מבקר נחשב ב"לה פיגרו" - ושתי הזכיות קשורות ביופיה של חברתו הרבה יותר מאשר ביופיים של ציוריו.

     

    החלק הסיפורי הזה כולל תיאורים פשוטים ומושכים דוגמת: "אולגה רחרחה באריכות, בתאווה, את אדי האלכוהול, ואז טבלה את שפתיה במשקה. היא הסתגלה לצרפת במהירות מעוררת השתאות, היה קשה להאמין שילדותה עברה עליה בשיכון ציבורי בפרוורי מוסקבה".

     

    אבל רומן האהבה נגמר די מהר, אחרי כ-30 עמודים, באשמת הבחור הקצת-פלגמטי ברגשותיו, ואנחנו נותרים רק איתו ועם התגלגלות הקריירה שלו. זה כבר פחות מעניין כי מדובר כאמור באיש קר ועקר למדי, גם אם בעל כישרון ויזואלי מסוים ומסירות לציור. את החלל שהתפנה תמלא בהדרגה דמות-המשנה וולבק (הצייר פונה אליו כדי שיכתוב לו מבוא לתערוכה) ולצידה דמויות ביניים כמו היחצ"נית המכוערת והגאונית של גיבורנו הצייר (שבה דווקא יש קסם כלשהו).

     

    הזנחת האהבה הזאת מתבטאת גם במה שנראה כמו רישול עלילתי מצד וולבק: כשהצייר ואותה יפהפיה רוסייה ייפגשו כעבור שנים, היא תאמר לו כי מה שגרם לה להתאהב בו היה מבטו מלא התשוקה. תשוקה? זה ממש לא האיש שתואר כאן, שהוא אנטי-התלהבות ואנטי-תשוקה.

     

    הסלב הוא המסר

    ועוד לא הזכרנו את הטריק הספרותי היעיל שנוקט וולבק, כשהוא משלב בסיפור

    הבדוי את אירועי התקופה (כגון משבר הסאב פריים), וכן סלבס אמיתיים, ממדונה ואובמה ופמלה אנדרסון ושון פן שרק מאוזכרים, דרך האוליגרך רומן אברמוביץ ואנשי תקשורת צרפתיים, ועד ביל גייטס וסטיב ג'ובס המככבים באחד מציוריו של גיבור הסיפור, והמגה-ציירים ג'ף קונס ודמיאן הרסט המככבים בציור אחר שלו, והמיליארדר המקסיקני קרלוס סלים שמגיע בעצמו לתערוכה וחומד ציור של למבורגיני מאותה סידרה ומשלם עבורו הון.

     

    כל זה יוצר תחושה של עדכנות ואיניות, כי כולם כולם מגיעים למסיבה של וולבק. וזהו כאמור, בסופו של דבר, הסאבטקסט האמיתי של "המפה והטריטוריה": הסלב מישל וולבק מספר על עצמו. כסופר, כמבקר אמנות (הערות טריוויאליות שהוא כותב במבוא לתערוכת הצייר זוכות לשבחי וולבק האמיתי), כמי שניחן ב"איכות אינטואיטיבית מזהירה" לדעת הצייר שלנו ז'ד, כמי שכותבים עליו ערכים בדויים בוויקיפדיה בדויה, ועוד ועוד ועוד. כמה וולבק שרק תרצו, אם תרצו.

     

    "המפה והטריטוריה" מאת מישל וולבק, תרגום: רמה אילון, הוצאת בבל, 300 עמ'.


  3.  

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "כמה וולבק שרק תבקשו"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "המפה והטריטוריה". וולבק יודע לספר סיפור
    עטיפת הספר
    7 לילות
    מומלצים