כבר שלוש שנים שאני לא גומעת מהקוקטייל האמוציונלי הקטלני שמדינת ישראל מספקת לתושביה בכל שנה בתחילת האביב. הרבה דמעות, דם ודיו נשפכו על הסמיכות של יום השואה, יום הזיכרון לחללי צה"ל וחגיגות יום העצמאות, ולחתומה מעלה הקומבינציה הזאת נראתה תמיד וולגרית, ממש כמו מלחמות הקצף בערב יום העצמאות בככר רבין, ואכילת הבשר הכפייתית משהו, בבר בי קיו (או המנגלים) של צהרי היום שאחרי. ולמרות זאת, אחד הרגעים שזכורים לה כעוד ציון דרך בהכרה של עזיבת הארץ, לפחות לתקופה ממושכת (ותחי ההכחשה של כל אפשרות אחרת בשלב זה!), התרחש ממש שם, בככר רבין, ביום העצמאות לפני שלוש שנים. בינות רעש מחריש אוזניים של המוני ילדים צווחניים, מוזיקה גרועה שבוקעת מרמקולים צורמניים ומופע אורקולי כעור במיוחד, עמדתי שם עם חברתי ד', שתחיה, שמאז אותה חוויה הספיקה להחליף את אידיאולוגית ה"מי צריך ילדים" שלה בפעוטון שכולו פרי רחמה (שניים ושלושת רבעי זאטוטים), ולהמיר את דירת החלומות התל אביבית שלה בבית חינני במושב קרוב לאמא. ההכרה שבשנה הבאה, וגם בזאת שאחריה, כבר לא נגור שתי דקות של הליכה אטית אחת מהשנייה ושלוש דקות מככר רבין, וכבר לא נחגוג יחד את סוג האינטרטיינמנט הזה, שגם אם הוא המוני וחסר חן הפך לשלנו, העציבה אותנו לרגע.

מופע לייזר בכיכר רבין. יום העצמאות 2008 (צילום: אילנה שקולניק)

למרות הגעגועים והמרחק מחברים קרובים, קשה לי לומר שלא מצאתי תחליף הולם לסוג האינטרטיינמנט הזה. זה קרה ביום ראשון האחרון, שעה שגלגלתי את עגלתה של הפעוטה לעבר סנטרל פארק. בימים מאד מאד יפים, כמו שהיה יום ראשון האחרון, אני מגלגלת אותה לשם, אפילו שריבר סייד קרוב יותר, כי אין תחליף ליופי של סנטרל פארק בתחילת האביב. המגנוליות הלבנות והוורודות, פרחי הלילך, הטוליפים הצבעוניים, הירוק שחוזר ללבלב על העצים, ובעיקר התחושה שנמצאים על אי ירוק בתוך המטרופולין הסואנת, אינם ברי תחליף. בגלל היריד שהתקיים על ברודוויי, עלינו שלא כהרגלנו דווקא ברחוב 96, ושם, דקה מהפינה עם סנטרל פארק, שמענו שירת גוספל מרוממת נפש. כשהבטתי לראות מהיכן בוקעים הקולות הקסומים, הבחנתי שאנחנו עומדות סמוך לכנסייה של קרייסט המדען, וכיוון שהפעוטה שלנו תמיד בעד חוויות מוזיקליות, החלטתי שרגע לפני שאנחנו פותחות את עונת הפארקים מחדש נמלא את הלב והנשמה בצלילים האלה.

הבטתי פנימה בהיסוס קל, כשראיתי שכל הנוכחים לבושים במיטב מחלצותיהם ובכובעי יום ראשון, ואילו שתינו, בדרך לארגז החול, לבושות במדי ב'. אבל אחת הנשים המאד אלגנטיות שעמדה בכניסה, שאלה אם אנחנו צריכות עזרה (כי חוץ מהמבוכה גם עמדו ביני ובין הכנסייה ארבע מדרגות והעגלה של הפעוטה). "כן", עניתי ,"האם נוכל להיכנס לשמוע את הדרשה?", שאלתי כי קצת התביישתי לומר שבאנו בשביל המוזיקה. "בשמחה" אמרה הגברת המהודרת. ואחרי שאחד השומרים עזר לי להכניס את העגלה הושיבו אותנו בפינה כדי שהפעוטה תישאר בעגלה ולא תשבית את אווירת הקדושה בריצה, קפיצות, זמרה, ועוד מיומנויות שרכשה לאחרונה ושאותן היא מיישמת בכל עת שמתאפשר לה.

ברגע שהתמקמנו השתתקה השירה, והמאסטר של הטקס אמר לכולם, בקול של יודע דבר, שכל החטאים שלהם נמחלו לנצח. והוא המשיך: forever and ever and ever and ever כשכל אחד מה-ever האלה מבוטא בדיקציה ברורה וחזקה. אחר כך הוא שאל אם מישהו מהנוכחים סובל מאוסטופורוזיס. לאט לאט, בקהל מאד גדול, התחילו אנשים לקום על רגליהם. אולי עשרים אנשים נעמדו והוא המשיך ושאל מי סובל מכאבים ברגע זה, וביקש מהם לבוא לבמה. משאר הנוכחים הוא ביקש להניף ידים באוויר. ראיתי את הזמרת מהמקהלה מתקרבת למיקרופון וקיוויתי שתתחיל השירה שוב. המאסטר הניח את ידו על ראשם של האנשים שקרבו לבמה, ואמר להם שישו אוהב אותם ושהוא ירפא אותם, וברקע הזמרת חזרה על דבריו בשירה בקול שמיימי. הפעוטה שהתלהבה מכל ההתרחשות החלה לצהול בקול רם, ומפחד שמא אנחנו, שתי הלבנות היחידות בכל הקהל הגדול הזה, נחרב את המסיבה, גלגלתי אותה במהירות אל מחוץ להיכלו של האל, או לפחות של בנו.

בעודי חוצה את הכביש לעבר הפארק, ניסיתי למצוא מה המשמעות של האירוע הזה בחיי ובחיי הפעוטה ברגע זה. לא עבר שבוע מאז דיווחתי כאן על השיטוט הלילי שלי עם ילדותי במחילות של הלא מודע של העיר ניו-יורק (במלים אחרות במסדרונות הרכבת התחתית) ואילו היום אני לוקחת את הפעוטה ומתיישבת אתה על קצה הקרחון, כשרק יופי, קדושה, ונשגבות סביבנו. תחילה חשבתי שכך אני מכירה לה את הצד השני שלה, הלא יהודי. אפילו דמיינתי שיחה עם הפרופסור בה אני מספרת לו איך הילדה שלו שמעה דרשה של יום ראשון בבית האלוהים שלהם, ואיך הוא אומר לי שמבחינתו לאלוהים שלו אין בית ובטח שאין לו דוברים. אחר כך דמיינתי איך הוא נהיה הרבה יותר חיובי כשהוא שומע שהיינו הלבנות היחידות שם. בהמשך תהיתי אולי כל החוויה הזאת הייתה כדי לחשוף את הקטנה לחלק מהתרבות שלה, כי הפעוטה היא גם, ובעיקר, אמריקאית. "יתכן", תהיתי ביני ובין עצמי, "שאני מלמדת אותה מגיל צעיר מאד להיות חלק מקהל שכולו בצבע אחר משלה, ולא להרגיש זרות, ואפילו יש סיכוי שאני כך מלמדת אותה שיש אנשים שהולכים לרופאים כשיש להם אוסטופורוזיס ויש אנשים שהולכים לכנסיה".

אחרי הרבה מחשבות עמוקות ושטוחות על פה ועל שם, על דתות ואתיקה, על אהבה ועל האחר (בא' גדולה), נאלצתי להודות בפני עצמי שעבורי כל האירוע הזה היה בעיקר אינטרטיינמנט. ממש כמו בתחילת האביב שם, ביום העצמאות בככר רבין, רק שד' לא הייתה שם, ואת ההמון של ככר רבין החליף המון אחר, בצבע אחר, עם מוזיקה הרבה יותר טובה.