"אנחנו רק מבקשים לספר סיפור"
האחים כהן ענו לשאלות המנחים והקהל בפאנל שנערך לכבודם, הסבירו על אילו סרטים גדלו ולמה הם נמשכים לעלילות במקומות ספציפיים בארצות הברית, ולא, למשל, ישראל או טוסקנה
אחרי שזכו אמש בפרס דן דוד המכובד,
התפנו היום (ב') האחים ג'ואל ואית'ן כהן להשתתף בפאנל באוניברסיטת תל אביב, תחת הכותרת "לקבל את המסתורין". בדיון השתתפו גם ד"ר אורלי לובין, ד"ר שמוליק דובדבני, הבמאי דני לרנר והשחקנית דאנה איבגי.
צפו במפגש עם האחים כהן באוניברסיטת תל-אביב
האחים, כיום זוכי אוסקר הזוכים לחיבוק המיינסטרים ההוליוודי, טענו שהם הרבה פחות חתרניים ממה שנהוג לחשוב עליהם. לדברי ג'ואל: "לא חשבנו יותר מדי על הוליווד לפני שהתחלנו לעשות סרטים, וכשהתחלנו ליצור, ציפינו שזה יהיה רחוק משם. בהמשך כן הפכנו לחלק מאותו מנגנון, אבל זה קרה לנו יותר במפתיע מאשר במתוכנן".
_games.jpg)
ג'ואל (מימין) ואית'ן כהן. לא יכולים לדמיין עבודה בנפרד (צילום: ירון ברנר)
אית'ן הוסיף: "תמיד היינו די שמרנים באופן בו אנו מספרים סיפורים. אנחנו כן חושבים במונחים הוליוודיים, אבל בכל זאת מצליחים איכשהו למנוע מהסרטים שלנו להיות ממש מסחריים".
האחים כהן התגלו כמי שאינם חסידים גדולים של עבודת בימוי פרטנית מול השחקנים שלהם. לדברי אית'ן: "הייתי רוצה לומר שאנחנו לא מדברים עם השחקנים, אבל זה לא נכון. אנחנו נהנים לשוחח איתם על דברים שלא קשורים ישירות לעבודה. אנחנו בוחרים בשחקן מסוים, והוא מסכים לעבוד איתנו. מעבר לכך יש קצת חזרות, כדי שהשחקנים יסתדרו זה עם זה. אבל בגדול, אנחנו לא מכווינים אותם הרבה".
נהנים מהאקזוטיות
האחים כהן העדיפו לא להיכנס לניתוח אקדמי מדוקדק של יצירתם, לפחות לא בכל הנוגע למציאת משמעויות ביקורתיות בסרטיהם. כשלחצו עליהם להגיב בנושא, אמר אית'ן: "אני לא מצליח למצוא משמעויות נלוות לסרטים שלנו, גם לא כשמנסים להכריח אותנו. יש בהם ייצוג של החברה האמריקנית, כי אנחנו אמריקנים וככה זה יוצא".הוא הדגיש שהם עוסקים בעשיית סרטים, לא בפרשנות: "אולי לאחרים זה נראה כמו משהו שמייצר אמירה מעבר לסרט עצמו. אבל אנחנו, כיוצרים, חושבים רק על הסרט, לא מעבר לו. אנחנו יורדים לפרטים הכי קטנים כדי שהסיפור יעבוד, לא כדי להעביר מסר מסוים לאחרים. אתה ממציא סיפור כשאתה עוסק בפרטים ספציפיים".
ג'ואל הוסיף: "יש הבדל בין המצב שלך כשאתה יושב לכתוב סיפור, לבין כשאתה יושב ורואה אותו. עשינו הרבה סרטים על מקומות שונים בארצות הברית, ואנשים חושבים שאנחנו משקפים תמונת מצב שלהם, אבל אנחנו פשוט נהנים מהאקזוטיות שבהם וממה שהיא מעניקה לסיפור. לפעמים מדובר בערך אסתטי בלבד".
אקזוטיקה אמריקנית. הטריילר של "פארגו"
בכל הנוגע להשפעות מז'אנרים שונים, סיפרו האחים שתמיד היו חובבי ספרות הפאלפ פיקשן האמריקנית בכלל, וזו של ריימונד צ'נדלר בפרט. כשנשאלו, בהקשר של "אומץ אמיתי" ו"ארץ קשוחה", ששניהם עיבודים לרומנים, מה מושך אותם לספרים שהם בוחרים לעבד, ענה אית'ן כהן שהבחירה בשני רומנים אלה נעשתה משום שהם ז'אנריים מובהקים.
ג'ואל כהן הוסיף על החשיבות שבהיות הרומנים שונים מכתיבתם שלהם: "אנחנו צריכים להתחבר לנושא, כמובן. זה בעיקר צריך להיות משהו שלא יכולת לכתוב בעצמך. ואז אתה אומר, לא הייתי עולה על זה בעצמי כסיפור, אבל הייתי רוצה לראות את זה כסרט. העובדה שלא אתה חשבת על זה, היא חלק מהמשיכה.
על החיבה לסיפור 'אומץ אמיתי' הוסיף ג'ואל: "אהבנו את הסיפור הפשוט והחזק, במיוחד את העובדה שהדמות הראשית היא בת 14, והסיפור מסופר מנקודת מבטה. בספר, הקול שלה מאוד מצחיק וחזק. יש לנו חולשה למספרים טובים שמעניקים מסגרת לסיפור".
הקביעה ש"אומץ אמיתי" נתפס כסרט ז'אנרי מובהק, ופחות כסרט המבקר את הז'אנר, כרוב סרטיהם האחרים, זכתה לתשובה מפיו של אית'ן: "בעינינו, כל הסרטים שלנו הם דוגמאות לז'אנרים, ולא הערות פרשניות עליהם. אני מבין שהם נראים כפרשניים או ביקורתיים, אולי זה כי אנחנו לא מצליחים לעשות סרט ז'אנרי כמו שצריך, עד הסוף. 'אומץ אמיתי' אכן שונה, כי הוא צמח קודם כל כספר, ורצינו להיות נאמנים לרומן עד כמה שאפשר".
האחים כהן סיפרו שגדלו בעיקר על הסרטים ששודרו בטלוויזיה כשהיו ילדים "אנשים לא מאמינים לנו", אמר ג'ואל, "אבל אלו סרטים של דוריס דיי ורוק הדסון. רוב החינוך הקולנועי שלנו הגיע מסרטי אולפנים שראינו בטלוויזיה, והם היו המודלים למה שרצינו לעשות".
השניים משתפים פעולה מאז החלו לאלתר יחד סרטים כנערים. ג'ואל: "התחלנו כאנשים שאין להם מה להפסיד ולא כמקצוענים, אז עשינו מה שבא לנו. למזלנו הסרט הראשון שלנו (רציחות פשוטות - ל"ס) הצליח, ואז עשינו עוד אחד, וכך הלאה". כמי שהיצירה הקולנועית בדמם, איש מהם לא הצליח לענות על השאלה מה היו עושים לולא היו קולנוענים, וכן השיבו חד משמעית שהם אף פעם לא עובדים בנפרד על סרט. "לא הבנו שאנחנו ממש עובדים יחד, עד שמצאנו את עצמנו כותבים יחד את התסריט הראשון שלנו" הסביר ג'ואל, "למרות שקשה לי לחשוב על מה שאנחנו עושים היום כעבודה".
ג'ורג' קלוני ב"לקרוא ולשרוף". מעמידים דמויות במצבים בלתי אפשריים
על המצבים הבלתי אפשריים, אליהם הם מכניסים את הדמויות בסרטיהם, אמר ג'ואל: "אנחנו נוטים להעניש את הדמויות שלנו, כי זה דרמטי ובונה סיפור". אית'ן הוסיף: "אני לא יכול לדמיין סיפור בו שום דבר רע לא קורה לדמויות, ואם משהו רע קורה להן וזה מעניין, אז אם משהו גרוע יותר יקרה להן, זה יהיה יותר מעניין".
וכשנשאלו לגבי הסיבה לאלימות רבה בסרטיהם, ענה ג'ואל: "זה כמו לשאול למה אנחנו בוחרים לעשות סרטים אלימים בעולם שמלא באלימות. כלומר, כמו לשאול למה אנחנו עושים סרט שמשקף את התקופה בה אנו חיים".
השניים ממשיכים, באופן עקבי, לערוך בעצמם את סרטיהם אך להשתמש בקרדיטים בשם בדוי. "השמות שלנו מופיעים בקרדיטים כל כך הרבה פעמים", אמר אית'ן, "שחשבנו שזה יהיה בטעם רע לשים אותם שם שוב. העורך היה מועמד פעמיים לאוסקר, וזה היה מאוד מסעיר! עמדנו לבקש מאלברט פיני לבוא ולהעמיד פנים שזה הוא אם נזכה, אבל הוא היה עסוק".
על השאלה המתבקשת, איזה מסרטיהם הוא האהוב עליהם, הסביר ג'ואל שהם לא מרבים לצפות בסרטים אחרי שמלאכת הבימוי והעריכה הסתיימו: "אנחנו תמיד בהלם כשאנחנו רואים קטעים מהם. אני בדרך כלל הכי אוהב את הסרט שאנחנו כותבים באותו רגע, כי אותו עדיין לא הרסת. כשאתה כותב, קל לדמיין שהוא יהיה מושלם".
ג'ואל סירב בנימוס, בשם שני האחים, להצעה - שחזרה כמה פעמים במהלך הפאנל - לביים סרט בישראל: "אפשר לכתוב רק את הסיפורים שאתם יודעים לכתוב עליהם, ויצא שאנחנו אמריקניים, אז כשאנחנו חושבים על סיפור, ככה הוא יוצא. אשתי (פרנסס מקדורמנד) כל הזמן מבקשת שנצלם בטוסקנה, אבל גם זה לא קורה. אולי יום אחד מישהו יציע לנו תסריט שיתאים לזה, אבל בכל הנוגע לסיפורים שאנו ממציאים בעצמנו, אין סיכוי גדול שזה יקרה".
ג'ואל (מימין) ואית'ן כהן. חולשה למְספרים טובים
צילום: Gettyimages Imagebank
מומלצים
