מי לא זוכר מימי הטלוויזיה הממלכתית בשחור-לבן את המשפט האלמותי: "כאן יואב טוקר – פריז"? ארבע מלים, שעם חלוף השנים בעיר היפה בעולם, נשמעו בפי האיש המתולתל יותר צרפתיות מצפרדע. כמי שזוכרת היטב את המטמורפוזה שהתחוללה בכתבנו שם, אני מנסה לדמיין לעצמי איך יעבוד "כאן אורנה אופיר – ירושלים". מצד אחד ירושלים, שלא כמו פריז, היא חלק מהמולדת שלי, ומצד שני, ירושלים מרגישה לי תמיד, והיום יותר מאי פעם, כמקום אחר. אם זה הנוף ההררי, הארכיטקטורה הייחודית, המטען ההיסטורי, המרקם האנושי או אפילו האקלים, ירושלים היא אחרת מכל עיר אחרת בארץ. אז בעוד המתבגרת והפעוטה נשארו במערב יחד עם סבא וסבתא, שבאו לעשות סיטינג, עובדים על בניית תיבה כדי לשרוד את המבול שבא השבוע על ניו-יורק, הפרופסור ואני יושבים לנו על המרפסת במשכנות שאננים, מביטים על חומת העיר העתיקה, ונהנים מהאקלים הספר-מדברי.

אמנם במקום מטריה יש למראשותינו כובע קש, ואמנם במקום הדירה המודרנית הקטנה שלנו במערב העליון אנחנו מיישבים את השכונה היהודית הראשונה שהוקמה אל מחוץ לחומות העיר העתיקה, ואפילו שאת מקום מיכל המים האימתני שאנחנו רואים מהחלון שלנו במנהטן החליף מראה חומות העיר העתיקה ומצודת דוד, אנחנו גם סובלים. נשבעת. זאת הפעם הראשונה שעזבנו כזוג הורים את שתי הילדות, ויחד נסענו למקום אחר, ואנחנו לומדים על בשרנו את משמעות המרחק הפיזי מאלה שיקרים לך.

"אם לא היו רכבות כדי לכבוש את המרחק, ילדי לא היה עוזב את עיר הולדתו ואני לא הייתי נדרש לטלפון על מנת לשמוע את קולו".  (צילום: Max Halberstadt)

בימים כתיקונם בוודאי הייתם קוראים כאן על נפלאות הסקייפ, על האפשרות לחצות אוקיינוסים של געגוע בלחיצת כפתור ובחינם אין כסף. כמעט שלוש שנים שאני מפארת ומהללת ומשבחת את ההמצאה הטכנולוגית הזאת, ונפעמת בכל פעם מחדש שאף אחד לא משתמש בתלות שפיתחנו בה על מנת להפוך לשותף בכיר בחשבון הבנק שלנו. אני מספרת לכולם איך הפרופסור יושב אתנו לארוחת בוקר אפילו כשהוא ביבשת אחרת, מאזין למלים החדשות שהפעוטה רוכשת, צופה בה קופצת לראשונה, וכמובן לוקח כל ערב חלק פעיל בטקס האמבטיה-פיג'מה-לילה טוב, גם כשהוא במרחק ארבע שעות נסיעה ברכבת מאתנו. גם עם המשפחה המורחבת הסקייפ הוא המצאת המאה, או כך לפחות הייתי מספרת לכם בימים אחרים. סבא וסבתא יושבים אתנו כמעט תמיד לבראנץ' של יום ראשון, ואפילו אם הם לא ממש טועמים מהפנקייקים, הם שותפים לאירוע. הם מלווים אותנו באירועים משמעותיים, וגם ביום-יום, שהוא לא פחות משמעותי, בעיקר כשיש בבית פעוטה ומתבגרת, שני יצורים שבכל יום נראים ונשמעים אחרת. והדודים, גם הם מחוברים דרך הסקייפ, וגם אם מתראים במציאות פעם-פעמיים בשנה, הם מרגישים חלק מהחיים.

אז זאת, כאמור, העמדה השגרתית שלי בכל מה שקשור למרחק פיזי, געגועים וטכנולוגיה. הנוסחה פשוטה: מרחק פיזי מעורר געגועים; הטכנולוגיה משככת אותם. אלא, שממש כמו שהנוף מהחלון שלי כאן, בירושלים, שונה לחלוטין מהנוף שלי במערב העליון של מנהטן, כך גם הסקייפ נראה אחרת לגמרי מהצד הזה של המסך. ממש כמו שלירח יש שני צדדים, התברר לי השבוע שגם לסקייפ יש צד מואר וצד אפל.

למרות שככל שאנחנו מתבגרים, היכולת לשאת בגאון את הנפרדות ולהכיל באומץ את כל האמוציות שמתעוררות איתה, משתכללת, השכבות האינפנטיליות שלנו על כל האותנטיות הרגשית שלהן אינן נעלמות, הן רק קבורות עמוק תחת ערימות של רציונליזציות ומנגנוני הגנה אחרים שכמותם. שגרירת האותנטיות שלנו היא הפעוטה, שמחייבת אותנו להביט לסילוף של האמת בעיניים ולהודות שאין באמת טכנולוגיה, שמחליפה את הנוכחות הפיזית המלאה והמוחשית של מי שיקר לך. עם המתבגרת, שהיא שועלת פרידות ותיקה, ידענו שלא תהינה בעיות, אבל עם הפעוטה צפינו קשיים. בניסיון למזער נזקים (כי בסופו של דבר זוהי מהות ההורות הטובה דיה), עשינו לה אימונים בלראות את אמא על מסך המחשב. "קשה באימונים קל בקרב", חשבנו לעצמנו, ואכן היינו שם כדי להגיב להלם הראשוני שלה לנוכח המחשב שבלע את אמה. למראה פרצופה המבועת בזמן התרגיל בבית, רצתי מהסלון לחדר שלה כדי שתראה שכמו בסיפור של יונה והדג, גם אם המכשיר בולע את אמא הוא משיב אותה לחוף מבטחים, כלומר למפתן חדרה, בריאה ושלמה.

הפעם השנייה ב"אימונים" הייתה קלה יותר. אבל הפעם הראשונה מהצד השני של האוקיינוס, כלומר בקרב, הייתה מתסכלת לשני הצדדים. נראה היה שהפעוטה לא מנסה לחסוך מאתנו רגשות אשם, וגם סתם כאב אותנטי על המרחק, והיא עשתה לנו פרצופים כועסים וברחה מהמסך. סבא א', שחשש לשלומנו הנפשי איים עליה שאם היא לא תדבר אתנו הוא לא יהיה חבר שלה יותר, ואנחנו ישבנו אומללים מהצד השני של הסקייפ וידענו שיש לה את כל הזכות שבעולם להתבאס עלינו, וגם שלנו יש זכות להתעצב קצת (כי אפילו שאנחנו מבלים כאן, וישנים לילות שלמים, מה שלא עשינו יותר משנתיים, אנחנו מתגעגעים). הפעם השנייה הייתה קלה יותר, אולי בגלל שהמתבגרת הקציבה לנו זמן מדוד (פתאום נורא חשוב לה ללמוד למבחן בהיסטוריה), ואולי בגלל שסבתא ע' אפשרה לפעוטה לאכול חבילה שלמה של גלידה וניל, שידועה בסגולות שיכוך הכאבים שלה. איך שלא יהיה, היינו צריכים לנתק כשחצי תאוותנו בידינו, עד הפעם הבאה.

פרויד, במאמר שלו מ-1933, "תרבות בלא נחת", כותב על הנחמות הקטנות שהטכנולוגיה מספקת לנו. "אם לא היו רכבות כדי לכבוש את המרחק", הוא כותב, "ילדי לא היה עוזב את עיר הולדתו ואני לא הייתי נדרש לטלפון על מנת לשמוע את קולו. אם נסיעה מעבר לים לא הייתה אפשרית, חברי לא היה עוזב למסע שכזה ואני לא הייתי נזקק לכבלים על מנת להקל על החרדה שלי לשלומו". הרבה שנים אחרי החיבור הזה, לא נותר לי אלא להסכים, שוב, עם אבי הרוחני, לפחות עד שנחזור לצד השני של הסקייפ.