אני שונאת לטוס. מאז ומעולם הפעילות הזאת הייתה כרוכה בהתנגדות נפשית ובמחאה גופנית. להיות נאמנה לאמת, אף פעם לא אמרתי "לא" לטיסה, כי העובדה שבסוף התהליך הנוראי הזה מגיעים לעולם אחר, תמיד גברה על החרדה מהתהליך עצמו. בתור ילדה הייתי מקיאה כל הדרך ליעד. מרגע שהיינו עולים למטוס, הריח הזה היה יוצר את הבחילה הראשונה. כשהיו מחממים את האוכל, נוצרה שכבה נוספת של ריח בלתי נסבל, שהייתה הופך את הבחילה להקאה ממושכת. כנראה שלא הייתי היחידה אז, כי בניגוד להיום, ב"תא המושב שלפניך" היו גם שקיות הקאה ולא רק חוברות של מוצרים פטורים ממכס (שבמשך השנים הפכו מסיגריות, אלכוהול ושוקולדים גרועים במיוחד, לכל מה שאפשר לחשוב עליו כולל תנורים, מקררים, משחקי ענק לחצר ועוד פריטים שקונים על המטוס אבל מגיעים בכוחות עצמם הביתה). בתור ילדה הייתי מנהלת דיונים ביני ובין עצמי מה הייתי מוכנה לעשות כדי להגיע לארץ אחרת מבלי לעבור את חוויית הטיסה. אני זוכרת שחשבתי שהייתי מוכנה להיות סגורה עשר דקות במיכל מלא עכבישים ונחשים, שהייתי מוכנה להיות סגורה בחדר חשוך למשך שעתיים, שהייתי מוכנה לעמוד פנים אל פנים מול אריה בסוואנה למשך שתי דקות, ושהייתי מוכנה להפסיק להתקיים לשעה לגמרי, עד שאגיע ליעד.

כשגדלתי, הדבר הראשון שהייתי מצטיידת בו היה שקית ההקאה, וכשגדלתי עוד קצת, ואפילו נהייתי דיילת לכמה חודשים בשנה בחופשות מהאוניברסיטה, הייתי מצטיידת מבעוד מועד בדרממין, שאיכשהו היה הכדור היחידי שלא גרם לי להיות הדיילת הכי עייפה ואפטית בחברת התעופה הלאומית. אמנם עם השנים הצלחתי להתגבר על הצורך בפרמקולוגיה כדי לעבור את חוויית הטיסה אבל קשה לומר שהצלחתי לטפל בהצלחה יתרה בסלידה שלי מהפעילות הזאת. אני עדיין שונאת טיסות.

השבוע, בדרך חזרה לניו-יורק מעיר הקודש שבארץ הקודש, בנוסף לקשיים הרגילים, התווספו לנו עוד ארבע שעות עיכוב על הקרקע (לפני שהגענו לשדה) עוד שעתיים עיכוב בשדה (וזה לא נעים לפגוש שער נעול) ועוד לקינוח שלוש שעות עיכוב בתוך המטוס, שכללו פעמיים יציאה למסלול ההמראה ופעמיים חזרה לשער לאחר שהקברניט גילה תקלה. בזמן הזה כבר היינו יכולים להגיע הביתה אבל כששמענו שהמטוס שאחרינו המריא וחזר אחרי מספר דקות לנחיתת חירום, הבנו שמזלנו שפר עלינו. יחד עם זאת, בזמן הממושך הזה, פיתחתי תובנה למקור הקושי שלי עם טיסות, ולמרות חשיבותו של כלל "דע את עצמך", לא ברור האם בפעם הבאה שרגלי תדרוך ב-747-400 ארגיש שפתרתי את הקושי, או שבשנים הקרובות אוכל להשתמש בתובנה הזאת כדי להחליט שטיסות פשוט לא מתיישבות טוב עם מבנה האישיות שלי. ובכל זאת, תובנות, כבודן במקומן מונח, ולהלן ממצאי האנליזה:

מקור האי נחת בטיסות קשור בכמה מאפיינים שכל אחד בפני עצמו וכולם ביחד הופכים את החוויה לסוג של סיוט עבור החתומה מעלה. זה מתחיל בחוסר השליטה. אני נכנסת לחלל ארוך וסגור שעומד להתרומם באוויר כאילו לא היה כוח כבידה, ואין לי שום שליטה על מה שקורה שם. נכון שרכבת תחתית קצת מזכירה את זה, אבל בכל זאת מדובר ברכב שנע על האדמה, במקום שבני אדם אמורים להיות בו. רוב האנשים מגיבים בחרדה מסוימת לעובדה שהם נמצאים באוויר, וכל אחד בדרכו הוא מביע את אי הנחת הזאת. נדיר למצוא בטיסה אנשים נחמדים. נסו לבקש מהם להחליף מקום, או נסו לעבור בטעות ליד התור לשירותים ולהיחשד כמי שמנסים לגנוב את התור למקום הדוחה הזה. בקיצור, החרדה, כך נראה, גורמת לאנשים שלא להיות במיטבם והתירבות שלהם (היותם סיווילייזד) הוא לא משהו שבא לידי ביטוי כשהם נמצאים בין שמים לארץ.

נוסף על תחושת חוסר השליטה, החרדה וההתנהגות הברברית שמלווה אותה, יש משהו בטיסה שלא מכיר כלל במה שנקרא בספרות הפסיכולוגית "מרחב אישי". הספייס הזה, שבני אדם צריכים בין אחד לשני כדי לא להרגיש נרמסים ונחדרים, פשוט לא קיים. נכון שבשעות העומס בסאבוויי, מרחב אישי הוא גם לא המילה האחרונה, אלא ששם אם אדם מרגיש קלאוסטרופובי הוא פשוט יוצא בתחנה הבא. בטיסה, כמובן, זה לא קורה. אתה תקוע ואין לך דרך החוצה, גם לא במצנח.

בנוסף לכל האמור לעיל, ומה שמאפיין רק טיסות ולא דומה לשום כלי תחבורה אחר בעולם (לא ניסיתי צוללת אולי יש שם דמיון), הוא רמת האינטימיות שאדם נדרש לקיים עם שכניו המזדמנים. איפה עוד בעולם אדם נאלץ לשמוע אדם זר נוחר במרץ, אם אדם זה איננו בן זוגו מזה שנים רבות? איפה עוד יוצא לכם לשבת ליד אנשים שחלצו את נעליהם וצחנת הגרביים שלהם מטשטשת את החושים שלכם ומאיימת להביא עליכם עלפון מוחלט? ולסיום (שקית הקאה מומלצת לפני קריאת שורות אלה) איפה עוד אתם נאלצים לשאוף את הבל פיהם של מי שהרגע התעוררו וטרם צחצחו את שיניהם?

נכון, שבהחלטה לחיות בחו"ל, הרחק מרוב בני המשפחה והחברים, צריך לקחת בחשבון את המוכנות להפוך להיות נוסע מתמיד, אבל לחתומה מעלה נראה שאין סיכוי, בעולם, שהיא אי פעם תתרגל לזוועה הזאת. נכון, יש לה שתי חברות לפחות שטסות במטוסים פרטיים, ואחרות שטסות ביזנס או פירסט, אבל לא נראה לה שאלו אופציות שאי פעם תתאפשרנה לה. לעומת זאת, היא עדיין מאמינה, שהתוכנית מימי ילדותה, שיום אחד יוכלו להעביר אותנו כחלקיקים נטולי תודעה למקום אחר, ורק בהגיענו ליעד יחזירו לנו את המודעות, תצא לפועל ע"י פיזיקאי גאון, שבהיותו סגור במעבדות האוניברסיטה, לא עשה מספיק כסף כדי לטוס מחלקה ראשונה.