למדו אותם לכתוב, זה לא כזה סיפור

דומה שכוונותיהם היפות של מתכנני התוכניות השונות לטפח תלמיד אורייני וקורא ספר בחברה הישראלית יוכלו לזרוע מידה של הצלחה גם בעולמנו הדיגיטלי, רק אם יחול שינוי של ממש בהוראת מקצועות רבי המלל בכלל והספרות בפרט. כזה, שייאפשר לתלמיד לא רק לקרוא עוד ספר או לשנן עוד מילה, אלא גם ליצור בהשפעת יצירה שקרא בשיעורי הספרות טקסט ספרותי משלו, תחת קריטריוני איכות נלמדים, כמובן.

הקריאה היוצאת מכאן היא להפוך את התלמיד לאדם כותב ויוצר בשיעורי הספרות, ולא רק למי שמשנן ומנתח טקסטים ספרותיים. אמנם, יהיו מי שיטילו ספק בהצלחת רעיונות אלו ויעלו נגדן את הטיעון ששפתם של תלמידי ישראל עילגת. נגד טיעון זה עומדת איתן מציאות מפתיעה ומעוררת מחשבה - התלמידים הישראלים להוטים אחר כתיבה ברשת ובטלפון הנייד. הבסיס קיים אפוא. צריך רק למצוא את האמצעים להעלותו שוב על דרך המלך.

בספרה האחרון, "הזכות לכתוב" (2010), כתבה המשוררת, הסופרת והמחזאית ג'וליה קמרון: "אני רוצה שכולנו נזכור שנהגנו לכתוב פעם. לפני הטלפונים כתבנו זה לזה מכתבים. אנחנו עושים זאת עכשיו באי-מייל, ואני חושבת שזה איזון מחודש של הגלגל. התקדמנו מהר מדי, ואנחנו יודעים את זה. כן. כתיבה היא יצירה, אבל המילה 'יצירה' באה מאותו שורש כמו המילה 'יצור' - כמו בביטוי 'יצור אנוש'. כיצורים אנושיים, לכולנו יש זכות ליצירה. לכולנו יש זכות לכתוב".

לכולנו יש אפוא הזכות לכתוב, במידה כזו או אחרת של כישרון. ואם ילמדו אותנו לעשות זאת, כמובן. מי שהזדרזו להרים את הכפפה בהקשר זה הם סופרים בבריטניה ובארצות הברית, שפתחו ביוזמות לעידוד הכתיבה היוצרת בקרב תלמידי בתי-הספר. הסופרים ניק הורנבי, זידי סמית ורודי דויל הקימו את "ministry of stories" - "משרד הסיפורים", שנועד לדברי הורנבי "ליצור השראה בקרב ילדים ונוער כדי שיכולו לכתוב ולספר סיפורים מכל סוג וגם לקרוא סיפורים שכתבו אחרים". היוזמה מתבססת על פרויקט שפתח בו בארצות הברית הסופר דייב איגרס, ובמסגרתו הוקמו מאות קבוצות קריאה וכתיבה המיועדות לבני נוער.

כמו כלים שלובים

כדאי לאמץ רעיונות כאלו גם בארץ, כי המצב הקיים בשיעורי הספרות אינו הגיוני. לרוב לומדים בהם על אמנות הכתיבה רק דרך דיבור, ולא דרך כתיבה. לומדים על אודות פירותיה של ההשראה דרך תוצריהם הכתובים של אחרים, ולא גם דרך תוצרי התלמידים עצמם. "שיחה היתה ועודנה הכלי העיקרי להוראת הספרות", קובעת במילים אלו תוכנית הלימודים הרשמית בספרות, המשופעת כשלעצמה ביצירות מרתקות ומעניינות. אכן, שיחה היא כלי חשוב לתיווך משמעויותיהן האסתטיות. אך מדוע רק לדבר במקצוע מפעים, שעניינו אחרי הכול נפלאות הכתיבה? פה ושם כותבים התלמידים עבודות. אך מדובר בניתוח שיפוטי של יצירות ספרות ולא במעשה יצירה של ממש.

האם מישהו מאמין שבעולמנו המתפוצץ מעודף יצירתיות ומרצון לביטוי עצמי, יכול התלמיד הממוצע לשאוב הנאה וסיפוק משיעור ספרות המתקיים במתכונת של שינון ואיתור פירטי מידע ואפילו של שיחה? ואם קריאה היא פעולה של פענוח סימנים ותרגומם לתמונות - מה בכלל אמור התלמיד לעשות הלאה עם התמונות הללו? האפשרות הטבעית מכל היא שהוא יתאימן לחייו, וייצור זיקות בינן לבין טקסט חדש שהוא עצמו יכתוב. טקסט בעקבות טקסטים. טקסט המתכתב עם טקסטים. בז'רגון הספרותי יש לפעולה הזו שם: אינטרטקסטואליות.

אני מציעה לשלב מפעם לפעם גם את התלמיד בפעולת הכלים השלובים הזו: כתיבה בעקבות קריאה וקריאה בעקבות כתיבה. בכך יבוא לידי מימוש הדמיון העמוק בין תהליך הכתיבה של התלמיד בהשפעת טקסט שקרא לבין תופעת הקישוריות ברשת שהיא אינטרטקסטואלית בפני עצמה. שינוי בתהליכי ההוראה-למידה במקצוע הספרות - שעיקרו, פשוט להעניק לתלמיד אפשרות לכתוב ולכתוב בעקבות טקסט קיים - הוא קודם כל הגיוני ומותאם יותר למבנה הדעת של מקצוע הספרות. הוא גם מחובר יותר למציאות התקשורתית הקיימת.

אביבה זרקה היא ד"ר לספרות ויועצת לתכנון לימודים.