שלום מדומה בירושלים

בשבוע שעבר התחוללה דרמה בשכונת עיסאוויה שבמזרח ירושלים דרמה, שעלולה היתה להיגמר באסון: צעיר ישראלי שתעה אל תוך השכונה הותקף על-ידי מקומיים, ובסופו של דבר ניצל על-ידי פלסטינים שנחלצו להגנתו ברגע האחרון. אירוע זה, שאפילו לא היה מהקשים שידעה ירושלים בתקופה האחרונה, מעמיד באור תמוה את אמירתו של הנשיא פרס, שהצהיר באחרונה כי "למעשה יש שלום בירושלים, מי שינסה לעשות מזה הסכם יהרוס הכל".

קשה ליישב את דבריו של פרס עם הדאגה העמוקה שהביע לאחרונה לגורלה של מדינת ישראל ומהמשוואה שגזר בין עתידה כמדינה יהודית דמוקרטית לבין נכונות ממשלתה לקבל את גבולות 67 כבסיס לפתרון מדיני. בנסיונו לנתק את ירושלים משאלת ההסדר המדיני, פרס לא רק עושה שירות דב לעניינו, הוא מתעלם משורה של מנהיגים ישראלים - ברק, אולמרט לבני ואחרים - שהגיעו למסקנה כי לא ייתכן הסדר ללא פתרון בירושלים.

לא ברור איזו עיר נשקפת ממשכן נשיאי ישראל, אבל ירושלים של מטה מעולם לא היתה רחוקה יותר מדימוי השלום, ולו גם "השלום המעשי" שמצייר פרס. די להזכיר מעט מהאירועים שידעה העיר לאחרונה: המארב האלים בשכונת עיסאוויה; מותו של הצעיר הפלסטיני בהפגנות הסוערות ב"יום הנכבה"; עימותים אלימים בין תושבים פלסטינים לבין מתנחלים כעניין של שגרה בסילוואן, שיח ג'ראח ובשכונות אחרות. למרות נתונים קשים אלה, עיריית ירושלים לא מנעה את "ריקוד הדגלים" הפרובוקטיבי ביום ירושלים, במהלכו התפרעו צועדי הימין בלב שכונות פלסטיניות. זה מצב נפיץ מאוד, המסוכן לישראל לא פחות משהוא מסוכן לפלסטינים.

הסיפוח הישראלי של ירושלים המזרחית היה מבוסס על ההנחה שניתן יהיה להעלים את המאוויים הלאומיים של תושביה הפלסטינים של ירושלים, על-ידי ניתוקם מן המרחב הפלסטיני וחיבורם אל מערכות החיים הישראליות. בפועל, אינטגרציה בין שני חלקי העיר לא התרחשה מעולם, לא רק משום שהפלסטינים סירבו ברובם לשחק לפי הכללים שהוכתבו להם, אלא גם משום שישראל עצמה ראתה בהם יותר מכל איום דמוגרפי גדל והולך ונטל כלכלי ותשתיתי.

ניסוחים פיוטיים לא יועילו

מאז הסכמי אוסלו והאינתיפאדה השנייה, הצטמצמו עד למינימום המרכיבים האזרחיים של היחסים בין פלסטינים וישראלים בירושלים והם התעצבו יותר ויותר על חודו של הסכסוך. הנתונים האחרונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מצביעים על עלייה ניכרת ברמת העוני בירושלים המזרחית. 75% מתושבי מזרח ירושלים מוגדרים עניים. גם חופש הפולחן הוא יותר מיתוס מאשר מציאות ממשית. רוב הפלסטינים מנועים מלהגיע למסגדים ולכנסיות בירושלים בשל מדיניות הגדר והמחסומים.

"השלום למעשה" אינו אלא גרסה ירושלמית של "השלום הכלכלי" של נתניהו או תוכנית האוטונומיה של מנחם בגין. כולן משאלות לב ממוחזרות להמשיך לשלוט בפלסטינים מבלי לשלם את המחיר. כשמדובר בירושלים, המחיר אפילו נקוב בשקלים. לפי הערכת עיריית ירושלים, יידרשו יותר משני מיליארד שקלים כדי לצמצם את הפערים בין ירושלים המזרחית למערבית. מישהו מוכן לשלם את המחיר הזה? ועוד לא דיברנו על הפסקת הבנייה וההתנחלויות ועל הכורח להכיר בנוכחות הפלסטינית בירושלים ובזיקה הקיומית והסימבולית שלה אל העיר.

הסדר בירושלים אולי אינו בר השגה בימים אלה של קיפאון מדיני, אך לא יועילו ניסוחים פיוטיים שיטשטשו את המציאות המורכבת והמסוכסכת של העיר הזו. שלומה של ירושלים תלוי ביכולת ובנכונות של הצדדים המעורבים להביט במתרחש בה בעיניים פקוחות ולנהל את ענייניה בזהירות מרבית. זהירות זו מחייבת קודם כל צמצום מקורות החיכוך והפסקה לאלתר של הפעולות החד-צדדיות בירושלים. בד בבד, נדרשת הכרה בירושלים כעיר המאכלסת שתי קהילות לאומיות שלשתיהן הזכות לחיים בכבוד ולביטוי פוליטי. הכרה זו היא תנאי למציאת הסדרים ברי קיימא בירושלים. ואחרי כל אלה - ירושלים זקוקה לתפילות רבות.

יהודית אופנהיימר, מנכ"לית עמותת עיר-עמים לשוויון, תקינות ועתיד מדיני מוסכם בירושלים.