פעם, לפני המון זמן, למעשה בדיוק לפני 14 שנים, כשטסתי לכנס המקצועי הראשון שהצגתי בו בלוס אנג׳לס, ג' חברי הטוב, שהיה אז סטודנט להלחנת מוזיקה ביו.סי.אל.איי, לקח אותי בלילה לראות את Inspiration Point, אותה נקודה במורדות אל-איי שבה עומדים וצופים על העמק המואר ויודעים שמול כל כוכב בשמיים יש כוכבן תואם על הקרקע. היום בבוקר, כשחיפשתי את נקודת ההשראה שלי, את האסקייפ מהמשרד נטול החלונות, שבהיותו אפל ומנותק הוא מצליח לעורר את מה שאמור לקרות בו, המפגש עם הלא מודע, החלטתי לצאת לי אל הפארק, סנטרל פארק, הסמוך. שבע דקות הליכה אטית מחשכת מרתפי התודעה, מצאתי לי ספסל לשבת, בדיוק בנקודה שבה השמש מאירה אך לא קופחת, והרוח מלטפת בעדינות את העור, לא מצליפה בו קור מקפיא. שלוש ציפורים קטנות, דרוריות, התיישבו על גב הספסל שלי כמו לוחשות בהסכמה שכולנו בנות מזל, כזה יום מקסים כבר הרבה זמן לא היה כאן. תיירת מבוגרת עצרה לידנו, צילמה את הציפורים המצייצות, או שמא היה זה זוג סנאים משתובב, שמשך את תשומת ליבה? תוך ניסיון להתעלם מהכלבים המתרוצצים, יצורים שלמדתי לא לאהוב בניו-יורק, ותוך מאמץ מודע להזכיר לעצמי שיופי לי ושבתוך היופי הזה תנוח עלי המוזה שתחלץ אותי מה"תקעת" (שזה סוג של שפעת של הנפש) שתקפה אותי, סיננתי כל גירוי שאיים להפר את שלוותי וחיכיתי לה, למוזה. אני יודעת שבתקופות כאלה לא כל מוזה יכולה לעשות את העבודה, אלא רק אחת שמומחית בחילוצים, מין בוגרת 669, או יחידה עלית אחרת לחילוץ נפגעים.

"להם תמיד יהיה את פריז״. האמפרי בוגארט ואינגריד ברגמן ב"קזלבנקה"

At your service!

אומרת לי המוזה הדמיונית שמתיישבת לצדי.

״אפשר בעברית?״ אני שואלת אותה, חוששת לרגע שבסנטרל פארק המוזות מדברות רק אנגלית.

״ברור״ היא משיבה לי ״אנחנו באפר ווסט, אה? עברית זה הסקנד לנגואג' כאן, שכחת?״

לא, לא שכחתי, הרי רק אתמול בפיקניק של הגן העתידי של הפעוטה שמענו עברית יותר מכל שפה אחרת.

״אבל שם ניסית להתעלם מזה, וכעסת על המתבגרת שדיברה בקול רם בכוונה כדי שהישראלים יזהו אותך״.

״היי, ממתי את כאן?״ אני שואלת בדאגה את המוזה הזאת, שחשבתי שזה עתה פגשתי.

״ממתי שאת כאן״, היא משיבה, ואני לא יודעת אם אני שמחה שמדובר במכרה ותיקה, או חושדת שמאז ומעולם הייתה אתי נוסעת סמויה שכזאת.

אני מחליטה להיות חיובית. זה לא קשה כשאני יושבת לי לבד בפארק, מוקפת בירוק, והקשר היחיד שלי עם העולם שם בחוץ הוא האיי-פאד החדש שלי.

״טוק טו מי״, היא אומרת לי, וכשאני "נותנת לה פרצוף", כמו שהמתבגרת אומרת, היא מזדקפת בספסל כמו ילדה בכנסיה ואומרת לי, "יהי חיקי מקלט ראשך".

"אין צורך להיסחף", אני חושבת, "סתם מין יום כזה. קיץ, חופש גדול, המתבגרת שוב נוסעת לארץ, לבד, לפגוש חברים ומשפחה, אנחנו שוב לא מצטרפים אליה, שום תוכנית אחרת לחופשה משפחתית לא מצליחה להירקם לה, אפילו קייפ קוד הולך ומתרחק, כי המקום היחיד שמצא חן בעינינו עולה כמו מה שאדם נטול רישיון עבודה מקומי כמוני מרוויח פה בשבעה חודשים של עמל. בעצם כל חופשה שנראית לנו, כי אנחנו כבר לא ילדים וכי היו זמנים בהם יכולנו לאפשר את זה לעצמנו, יקרה מדי למה שהפכנו להיות: משפחה של מהגרים, או לפחות חצי משפחה כזאת.

״אהה״, אומרת לי המוזה הרוג'ריינית שלי בטון הפסיכולוגי של "תמשיכי...", וכך מגלמת את הרעיון הנוראי על תוכנת מחשב שיכולה לעשות את מה שפסיכולוג עושה, הרעיון שבהשראתו כתב דוד אבידן את ה״פסיכיאטר האלקטרוני שלי״.

״את יכולה יותר מזה, אם את המוזה שלי״, אני מאתגרת אותה. ״'אהה' לא עובד עלי״.

״בואי נראה״, היא מנסה, ״כשעזבת את המשרד המקסים שלך בתל אביב, את הנוחות והמוכרות, את הביטחון המקצועי שלך, את ההכנסה המצוינת, מה חשבת?"

״שתוך חודש-חודשיים אני אקבל את הרישיון האמריקאי שלי, שתוך שלושה חודשים אני אקבל רישיון עבודה, שתוך חצי שנה אני אשב לי במשרד תואם המשרד התל אביבי שלי ואוכל לתכנן לי את חופשת הקיץ הבאה?״

״אז זהו, שלא!" היא אומרת, הפעם בטון המוכר והיעיל של מי שעושה לך קונפרונטציה עם המציאות ומציל אותך מעצמך. ״זה לוקח זמן וסבלנות והרבה הרבה השקעה. אז במקום לשבת ולרחם על עצמך שאת לא מוכנה להתפשר על חופשות דלות תקציב, ואין לך כסף לחופשות שהורגלת בהן, שבי ותלמדי כמו שצריך לבחינות הרישוי שלך פה, כדי שבשנה הבאה, כשתשבי בפארק תוכלי לארגן את החופשה השנתית שלך על חוף אקזוטי, וגם יהיה לך איך לממן אותה״.

״איפה היית בשלושה השבועות האחרונים כשהייתי צריכה אותך?״ אני שואלת את המוזה היעילה שלי.

״אני פה, על הספסל בפארק, אבל רק בימים יפים כאלה", ותוך שהיא מביטה בשעון, שאני שכחתי הבוקר, היא אומרת "ביי, חייבת לעוף, אבל אם תבואי יותר לפארק, ככה בשעות של בין לבין, לבד, תפגשי אותי יותר, ונוכל להמשיך איפה שעצרנו״.

״קבענו״, אני אומרת לה, אחרי שגמלה בלי ההחלטה: הקיץ נשארים בניו-יורק, ואני לומדת טוב טוב לבחינות שלי, כדי שבקיצים הבאים יהיה לי שוב את החופש לקחת חופשה. חוץ מזה, גם אם אני כאן, אני והאיי-פאד שלי הם כמו האמפרי בוגארט ואינגריד ברגמן בקזלבנקה, להם ״תמיד יהיה את פריז״, ולי ולאיי-פאד שלי תמיד יהיה את סנטרל פארק.