מישהו הפסיק את הזרם: קללת האנפלאגד
לצד הגראנג', הביאו תחילת הניינטיז גם לפריחת האנפלאגד, הברקה שהובילה מהר מאוד לגל עכור של גירסאות אקוסטיות חיוורות ללהיטים. שי להב קורא לאמנים בארץ ובחו"ל לאפסן את התופעה חזרה בבוידעם
חדשות מוזיקה ובידור נוספים בעמוד הפייסבוק של ynet תרבות
רוצים עוד? לכל הטורים הקודמים של "תווי שי"
טוב, זה לא לגמרי מדויק היסטורית. MTV פיתחה את רעיון העוועים הזה כבר ב-89', לאור ההצלחה של הביצוע האקוסטי של חברי להקת בון ג'ובי ל-"Wanted Dead Or Alive" שלהם בטקס פרסי MTV באותה שנה. אבל אין ספק שהמותג פרץ לתודעה בענק תודות לאלבום האנפלאגד של נירוונה, להקת הפוסטר של הז'אנר. יצירת מופת - שלא יהיה ספק - אבל בעלת השלכות הרסניות.
קורט קוביין ב"נירוונה אנפלאגד". היה דלוק גם בלי חשמל
הרעיון הזה, לקחת הרכב רוק, לנתק אותו ממקור הכוח הבסיסי שלו ואז לראות מה ייצא, עבד היטב במקרה של נירוונה. הסיבה פשוטה: מדובר בהופעה שתיעדה את קורט קוביין בעיצומה של סערת נפש עזה, סערה שזמן קצר אחר כך הביאה למותו. באותה תקופה, גם אם הייתם מקליטים אותו מפזם בשירותים שירים של אחינועם ניני (ועוד המעייפים במיוחד, אלה שלא נכנסו לאלבומים כי הטכנאי נרדם על הקונסולה), התוצאה הייתה מרטיטה ועוצרת נשימה. האנפלאגד של נירוונה היה בעצם עדות מוקלטת של טירוף וגאונות. קוביין לא היה זקוק בכלל לחשמל. הוא היה דלוק לגמרי. בטבעי.
הבעיה היא, שזה יצא כל כך טוב, עד שאנשים חשבו שההברקה הייתה בעצם הרעיון. מה שהוביל לגל עכור ומשמים, שמצוי עדיין בעיצומו, של ביצועים אקוסטיים חיוורים. במרוצת שנות ה-90 העניין התדרדר לסוג של מבחן אולטימטיבי. אמן אמיתי, אמרו אז, הוא רק כזה שמסוגל לעבור את מבחן האנפלאגד.
זו, כמובן, שטות מוחלטת, כי היא מתעלמת מאחד הערכים הבסיסיים של המוזיקה המודרנית: ההפקה המוזיקלית. האם הייתם רוצים לשמוע באמת את פינק פלויד, ג'נסיס, קווין, יורית'מיקס, ומי לא בעצם, בגרסאות אקוסטיות? האם העובדה שההרכבים האלה היו נשמעים הרבה פחות טוב באנפלאגד בכלל משנה משהו ומפחיתה כהוא זה מגדולתם?
זה עוד לא הכל: עם השנים, האנפלאגד גם הפך לסוג של "הגנבה" מאוסה. משהו בנוסח, בואו ניקח את להיט הפופ הטיפשי-במתכוון ונגיש אותו ברוטב פסנתר או גיטרה אקוסטית בלבד. אז תגלו, הפלא ופלא, את הטקסט הקסום והמלודיה המופלאה שהתחבאו מתחת לשכבות ההפקה הסמיכות.
נסו את "Isle of View", שם זה דווקא עובד
באמת רעיון מקורי, הבעיה היא שברובם המכריע של המקרים, הוא מייצר פארודיה, שהרי טקסט ולחן הנוצרים בעבור שיר פופ מסחרי הם מלכתחילה צנועים ונטולי יומרות (בדרך כלל, בדרך כלל. לא להתנפל). ברגע שבו מפשיטים מהם את ההפקה, הם נותרים במערומיהם. תרתי משמע. בגרסת אנפלאגד, כל מילה נהיית פתאום מלמיליאן. והיא רצתה להיות כולה יצחק ג'אנו.
מובן שאני עורך פה הכללה גסה, המתינו קטנה עם הטוקבק. אנפלאגד יכול להפוך גם לאירוע מהפך קרביים, אבל רק בהינתן אחד מהתנאים הבאים: רגע חד פעמי שבו האמן הגדול מגיש שיר בליווי אקוסטי בלבד, מרטיט במשך שלוש דקות ואז חוזר לשגרה החשמלית המבורכת; מופע של אמן אנפלאגדי מטבעו - סוג של טרובדור המשייט היטב על הבמה, עם או בלי זרם ע"ע ניל יאנג, האוחז באלבום אנפלאגד אדיר כשלעצמו; או מופע שבו את החשמל מחליפים כלים אקוסטיים אחרים, המשולבים באופן טבעי, מושקע וחכם. לפרטים, ניתן לפנות ל-"Isle of View" הנפלא של הפריטנדרס.
ואפרופו השקעה, נעבור לציוֹן. במדינת הישראבלוף, האנפלאגד הפך לתירוץ אידיאלי.
בתחילה עוד ניסו לקחת אותו ברצינות (זוכרים את הליין בהארד רוק קפה בתל אביב, עם כל הטקס בישבן?) אבל עד מהרה נזנחה ההשקעה, לטובת מכבסת המילים. התחלת סיבוב הופעות, הקהל לא מגיע ואתה נאלץ לחתוך בעלויות הנגנים? אין שום בעיה. בואו נקרא לזה "גרסאות אקוסטיות", "מופע אינטימי", או "סיבוב חורפי" ויהיה בסדר. גם תחסוך כסף, וגם תיתפס כאמן רציני (עאלק).
בקיצור, חברים, האנפלאגד צריך לחזור למקום שבו איפסנו את חולצות הפלאנל. מישהו הפסיק את הזרם בסניף המרכזי. ולמישהו הזה מגיע מכות.
