השבוע יצאנו מהבועה והגענו למקום שקוראים לו מסטיק, לונג איילנד. שום קשר בין הממתק למקום בו ביקרנו, אם כי אפשר בהחלט להגיד על המקום הזה שהוא דלישס. בשם הגילוי הנאות אודה שראינו רק מקום אחד במסטיק, אבל בהחלט השתכנענו שהרעיון הניו-יורקי של בית בקאנטרי, מחוץ לכרך הסואן, הוא לא רע במיוחד, שלא לומר די מבריק.

ד׳ וס׳, החברים אותם ביקרנו, שמאתגרים את הקביעה שלי שחברי הם בארץ וכאן אעשה לי רק מכרים וקולגות, הם זוג מקסים, פחות או יותר בגילנו, שכיוון שהיו "הייסקול סוויטהארטס", ולא "לייט בלומרס" כמונו, יש להם כבר ילדים משותפים באיזור גיל ה-20, כאלה שכבר מטפלים בעצמם, מה שאומר שיש להם זמן לייצר להם ספייס משל עצמם. בשלב כזה בחיים, ואחרי 20 שנה באמריקה, הם החליטו שהגיע הזמן להשתלב ממש, כלומר להחזיק בית בכפר. כשד׳ סיפרה לי שהם קנו את הבית והזמינה אותנו לבוא לבקר, כי זה ליד החוף ואפשר לבלות יום בים, חשבתי שזה לעולם לא יקרה. אנחנו אלופים בקביעת תוכניות שלא מתממשות, וכשאנחנו אומרים, "בטח, בקרוב נפגש", זה אף פעם לא יוצא. אבל ד׳ מצליחה להוציא אותנו מהבית לעשות דברים ביחד. כבר עשינו חנוכה ביחד וחג הודיה וליל סדר ועכשיו לס׳ היה יומולדת והוזמנו ליום שלם למסטיק, הכל כולל הכל.

כיוון שרישיון הנהיגה שלי מזמן לא בתוקף, ובגלל שהפרופסור מפחד לנהוג במקומות שהוא לא מכיר, החלטנו לקחת קאר סרביס. פעם הגענו ככה לכנס בסטוקברידג׳, מאסצ׳וסטס, וזה עלה פחות מארבעה כרטיסים באמטראק וארך שליש מהזמן. אז החלטנו הפעם לחזור על ההתנסות, אבל בגלל שהצטרפה אלינו חברה משותפת, קולגה מאיסטנבול, הזמנתי רכב לחמישה.

כשהגיע הבוקר של הנסיעה נפתחו ארובות השמיים ולמבול שירד התאימה יותר תיבה ממכונית. ״ידעתי שלא היינו צריכים לנסוע״, אמר הפרופסור. ״מי צריך חברים?״ אמרתי אני, ״בואו נשאר בבית״, הוסיפה המתבגרת, שמתחילה לקבל את הארומה האנטי-סוציאלית שלנו. ורק הפעוטה העגלגלה שלנו, שעמדה במסדרון בבקיני הוורוד שלה, מחזיקה גלגל הצלה צבעוני, הצביעה על הדלת ואמרה בנחישות ״דאט וואיי״.

לא ברור מה עמד מאחורי ההחלטה הגאונית שלי להזמין את המונית לתשע בבוקר, אבל המשמעות שלה הייתה שכולנו היינו רדומים ומרירים. תוסיפו לתשע בבוקר את העובדה שיום ראשון, שיורד מבול, ושיש לנו נסיעה של שעה וחצי, והרי לכם סיוט קטן. אנחנו מתמקמות עם החברה בלובי שעה שהפרופסור האמיץ יוצא לגשם הנורא למצוא את הקאר סרביס. הוא חוזר אחרי רגע קט עם חיוך מאוזן לאוזן. ״את תאהבי את זה״, הוא אומר למתבגרת, שממאנת להאמין שיש משהו שהיא יכולה לאהוב בבוקר שכזה. היא יוצאת אחריו בזחילה אטית, אבל שלושים שניות אחר כך גם היא חוזרת כולה צוהלת ותזזיתית: ״אמא, את חייבת לראות את זה! שיו את לא מאמינה, לאב יו אמא אין עליך״.

מה עשיתי? אני תוהה, שאני זוכה לשבחים כאלה, ויוצאת לבדוק על מה המהומה. בחוץ, מול דלת הבניין שלנו, בגשם סוחף, עומדת לה לימוזינה. אמיתית. שחורה, ארוכה ארוכה, מפוארת מפוארת, עם נהג במדים, וכובע של הנהג של מיס דייזי לראשו. לשנייה קלה אני גם מחייכת, אבל מיד החיוך יורד לי מהפנים, ואני חושבת על הקולגה שלי שמחכה בלובי. פדיחה!!! איך אני מסבירה לה? זה לא אנחנו! אנחנו לא כאלה! באמת! לא ידעתי! זה עולה פחות מרכבת! אולי זאת פשוט טעות?!" אבל לא. המתבגרת כבר בפנים, בודקת את כל הכפתורים והמראות, הפרופסור מעמיס את הציוד, ואני חוזרת פנימה ובפנים נכלמות מתנצלת בפני הקולגה הטורקיה שלי שזאת פעם ראשונה בשבילנו, שבסך הכל הזמנתי מונית לחמישה. היא לא נראית מוטרדת כלל וכלל, נהפוך הוא. היא כבר נסעה בלימו, לא פעם אחת, בשמונה השנים שלה בניו-יורק. היא מתמקמת ליד המתבגרת ושתיהן בודקות בבאר המשקאות איזה דרינק בא להן הבוקר. הפעוטה הדובשנית יושבת בכסא הפעוט שהכינו לה מראש והיא מאושרת. אני חוגרת אותה ושואלת אם הכל בסדר. ״איים גוד״, אומרת לי בת השנתיים וקצת הזאת, עם חיוך שמבין שנסיעה בלימוזינה בגיל שנתיים וקצת, זה הישג לא רע.

אנחנו יוצאים מהעיר ונהנים מהדיסקים החדשים שקנינו בפארק. שומעים את הדי ג׳יי של מחליקי הגלגיליות וכולנו זזים לקצב הדקדנטי הזה. עכשיו צריך לחשוב איך אנחנו מגיעים למסטיק בלי שד׳ תראה אותנו ברכב הנשיאותי הזה. במסטיק, גם אם היא נמצאת בסמוך לחוף הדרומי של לונג איילנד, לא רואים לימוזינות כל יום, וממש כמו שלנו נדמה שבלימוזינות יושבים רק נשיאים וכוכבי קולנוע, ככה תושבי מסטיק, שאנחנו חולפים על פניהם, חושבים שמישהו חשוב הגיע לבקר. הנהג שלנו לא בטוח שהגענו לבית הנכון, ואני נאלצת להתקשר לד׳ שתצא החוצה כדי שנראה שהגענו ליעד. היא יוצאת החוצה ומתפקעת מצחוק לנוכח הרכב הענק הזה שחונה לה בגינה. ״יו מאסט בי קידינג״, היא אומרת לי, אבל לא מישהי כמוה תעשה מזה עניין. אחרי הכל, היא כבר 20 שנה כאן וראתה כבר הכל.

״מביך, אני אומרת לה, אבל נחמד״. פרולטריון שכמונו במכונית פאר שכזאת, מי היה מאמין, ועוד בקאנטרי סייד.

"מה שלומך מתוקה?" שואל ס' את הפעוטה שנחלצת מהאוטו, והיא חוזרת: ״איים גוד״. ואני חושבת, את יודעת מה? גם אני good, שלוש שנים בניו-יורק, הגיע הזמן לבלות בבית בקאנטרי ולנסוע בלימו. ניו-יורק או לא ניו-יורק?