במאהל של משפחת אבו עיד כבר ביקרתם?

אין ספק, יש בארץ מצוקת דיור. קשה, קשה מאוד, לקנות דירה בתל-אביב ובערים אחרות. אבל יש עוד כמה מצוקות דיור חמורות יותר, שיטתיות יותר, אקוטיות יותר. אלו, משום מה, הרבה פחות מעניינות את התקשורת והאמנים. חברת עמידר וממשלת ישראל נמצאות בעיצומו של תהליך שיטתי לחיסול הדיור הציבורי, בין השאר על ידי השלכת תושבים חסרי אמצעים מדירותיהם ומכירתן לקבלנים, תוך הזנחה חמורה של חובתה של עמידר כחברת שיכון ציבורי.

מחאת האוהלים - סיקור נרחב ב-ynet

המאהל בתל-אביב. התקשורת לא מגיעה לבית שאן (צילום: AFP) 

בבית שאן, משפחת זוהר שנזרקה מדירתה ביולי שעבר גרה שלושה שבועות באוהל בכיכר העירייה עד שגורשה ממנו, ורק עיתונאי אחד הטריח את עצמו לעיר הספר הרחוקה. ברמלה מתבצרים פעילי תנועת "סולידריות" מזה שבועיים וחצי עם משפחת אל-עג'ו העומדת בפני צו פינוי מביתה.

בלוד, שבעת בתיהם של בני משפחת אבו עיד נהרסו כליל בדצמבר, ביום הכי קר בשנה, ללא שום פיתרון חלופי, כש-50 ילדים נשארו לגור באוהלים שהוקמו על ההריסות. הם עדיין שם, ביולי, באוהלים. העיתונאים נשארו בתל-אביב, ועל ההפגנות שהתרחשו שם חודשים רבים בכל שבוע, אזרחי ישראל כמעט לא ידעו.

להשתחרר מחיבוק הדוב של הממסד

משפחת אבו עיד היא רק אחת מבין מאות משפחות בלוד שמרחף מעל ראשן צו הריסה, משום שבתיהן נבנו, בלית ברירה, באופן לא-חוקי. לא-חוקי משום שכמעט כל תוכניות הבנייה בלוד הן ליהודים בלבד.

ליד הריסות בית משפחת אבו עיד בלוד (צילום: אתר alarab.net)

בשייח ג'ראח הושלכו לרחוב ארבע משפחות ו-24 אחרות תחת איום פינוי, כדי למסור את בתיהן למתנחלים שתובעים חזקה בשם קושאן טורקי בן 140 שנה. את בתיהן המקוריים ביפו, צריפין ומערב ירושלים, הן לא יקבלו מעולם. במזרח ירושלים, מוענקים קצת יותר מ-100 היתרי בניה בשנה לאוכלוסיה של 300,000 תושבים, ולא קיימת כמעט תוכנית מתאר.

אלו מצוקות דיור אמיתיות. שם לא תמצאו כמעט אמנים וגם העיתונאים אינם טורחים להתעניין. הפוליטיקאים בורחים מהן כמו מאש. אנשי המאבק בתל-אביב נזהרים "רק שלא יהיה פוליטי! נבריח חצי מהעם". אבל מאבק של אלו שבסופו של דבר, עם כל הקשיים, נולדו בצד הנכון של משטר הפריבילגיות הישראלי, ונאבקים למען עצמם, תהיה מחאה חלשה.

ביום שישי שעבר צעדו בירושלים אלפי ישראלים לצד פלסטינים בתמיכה בעצמאות פלסטין. הם ניסו לסדוק את חומות הפחד והאיבה, השמיעו קול ברור נגד מדיניות הערפול וההפחדה של ממשלת ישראל, והראו שיש אפשרות לשרטט מחדש את קווי השיוך בישראל-פלסטין, כך שיעברו לא בין יהודים וערבים אלא בין אלו ששואפים לעתיד טוב למקום הזה לאלו שמסתכלים בחרדה דרך כוונת הרובה ופריסקופ הצוללת. הם הראו סולידירות אמיתית בה הציבור "החזק" עומד לצד מי שרומסים את זכויותיו. הם הראו שיש מחאה בישראל, יש מאבק, נחוש, מאבק שלא מפחד להיות פוליטי. מאבק שהשלטון, בצדק, חושש ממנו.

לעומת זאת, השלטון עדיין יכול להכיל את מחאת יושבי האהלים. היא פחות מאיימת. חשוב להיאבק בארץ הזו, ויש, ברוך השם על מה. קחו את המחאה שלכם לשם, הרחיבו אותה למקומות בהם באמת זקוקים לכם, למקומות בהם המאבק באמת יערער משהו, אתם רק תצאו נשכרים. התרחבות המאבק לפריפריה היא סימן מעודד ביותר. עשיתם מעשה אמיץ וחשוב כשיצאתם לרחוב, יש פה פוטנציאל לשינוי. עכשיו הזמן לאומץ אמיתי. השתחררו מחיבוק הדוב של הממסד שרק יחנוק אתכם. אם יצאתם למאבק ומחאה, ו"אם תרצו" מיד מודיעים על תמיכה בכם, כדאי להתחיל לדאוג.

גולשים מוזמנים להציע טורים בנושא מחאת הדיור: opinions@y-i.co.il