שחקני השכונות
המיתוס הכדורסלני אומר שהשחקנים הכי טובות מגיעים משכונות העוני של הערים הגדולות. מחקר סטטיסטי מקיף מראה אחרת, וסיפור המופלא של ארל "העז" מניגוט מסביר איך נכשלים בדרך מהשכונה לאן.בי.איי
קיים מיתוס מאד מגרה ומעורר השראה שרוב שחקני האן.בי.איי התגלו במגרשי המשחקים שכונתיים, בין ברזי כיבוי שמפריצים מים לרחוב וסוחרי סמים שעומדים בפינות ומחכים לנוער חסר המעש, ששחקני הרחוב הללו באים ממשפחות עוני, ורובם מאם חד הורית. מיתוס נוסף ששורה בקרב אוהדי כדורסל כבר שנים הוא שרובם באים ממגרשי המשחקים של הערים הגדולות: ניו-יורק, שיקאגו, לוס אנג'לס, ופילדלפיה.
כמה מחקרי עבר כבר הוכיחו שהדיעה הרווחת היא מופרכת מיסודה. מחקר חדש – הגדול, המדויק והמצוטט ביותר – מוכיח את אי האמיתות של המיתוסים הללו. בכתב העת "רוויו אוף סושיולוג'י אוף ספורטס", ג'ושואה קגרוף מ"האקדמיה הפולנית של הספורט" וג'ימי אדאמס מאריזונה סטייט יוניברסיטי, מפרסמים את תוצאות מחקרם, שהקיף כמה אלפי שחקני אן.בי.איי מהשנים 1960 עד 2008. בין המסקנות והממצאים החשובים, מסתבר שלילד אמריקאי שחור שבא משכונת עוני ישנם 37% פחות סיכויים להפוך לשחקן אן.בי.איי מילד שבא משכבה כלכלית בינונית או גבוהה. לילד לבן שגדל בעוני ומגיע משכונות מצוקה ישנם 75% פחות סיכויים להגיע לליגה המקצוענית מילד לבן משכבה בינונית ומעלה. לילד שחור שגדל במשפחה חד-הורית ישנם 18% פחות סיכויים להפוך לשחקן מקצועני מילד שגדל לזוג הורים. לילד לבן ממשפחה חד-הורית יש 33% סיכויים פחות להפוך למקצוען מילד שגדל עם אם ואב.
מסקנה נוספת מעניינת ביותר היא שבשנים 1970-1960, 91% מכל שחקני אן.בי.איי באו מערים "גדולות" (מעל מיליון תושבים), בעוד שבשנים 2004 עד 2008 רק 8.9% משחקני אן.בי.איי גדלו בערים גדולות.
כמובן שהחוקרים השתמשו בשיטות סטטיסטיות מתאימות שהתחשבו (ו"תיקנו") את מספרי הילדים השחורים והלבנים מבתי עוני לעומת בתים רגילים, ואותו תיקון סטטיסטי נעשה בקשר למספרי ילדים (שחורים ולבנים) בבתי הספר בערים גדולות לעומת ערים קטנות, וכן למספרי הילדים השחורים והלבנים מבתים חד הוריים לעומת בתים רגילים.
אתן רק דוגמה אחת לסוג המסקנות המופיעות במחקר: 45% מהילדים השחורים בארה"ב באים מבתים שההכנסה בהם היא לא יותר מ-150% מ"קו העוני" שעומד על 22,050$ לשנה למשפחה בת ארבע נפשות, אבל רק 31% משחקני הליגה השחורים באים מבתים כאלה. מבין האזרחים הלבנים בארה"ב, 30% באים מבתים שההכנסה בהם היא 22,050$ או פחות, ואילו באן.בי.איי הם לא גילו ולו שחקן לבן אחד שבא מבית עני כזה. מסקנה אחרת היא שהחציון (האחוזון ה-50) של מספר התושבים של שחקן אן.בי.איי היא עיירה של 110,000 תושבים ש-59% מתושביה הם לבנים, ובתי הספר בה מוגדרים כ"מעורבים. דרגה B+", כלומר בתי ספר "טובים" (הדרגה נקבעת לפי אחוז בוגרי התיכון הממשיכים ללימודים בקולג').
הסיכום הכללי למסקנות הוא שבשנים האחרונות, הסיכוי הגדול ביותר להצלחה ב-אן.בי.איי הוא לימודים בבתי ספר ציבוריים מעורבים וטובים בערים בינוניות בגודלן. זה כנראה בגלל שבערים הגדולות אין היום מספיק מגרשי כדורסל בבתי הספר, מספיק מאמנים וקבוצות. החציון של שחקני הליגה בא מבתי ספר עם אולם כדורסל ל-2600 צופים.
'העז' – שחקן שכונות
על פינת שדרת לנוקס ורחוב 115 בהארלם נמצא מגרש משחקים קטן בין בתי הדירות הגבוהים של השכונה. במגרש הכדורסל הקטן מכוסה האספלט וסלים רעועים, ניצב שלט ברונזה קטן מאחורי הסל הדרומי ועליו הכיתוב: "כאן ארל 'העז' מניגולט דינקק את ווילט צ'מברליין ב-17 לאוגוסט, 1961". "העז" היה הכינוי של שחקן מגרשי המשחקים הגדול ביותר שצמח בהארלם (ואני מעז לומר, בעולם), ולמי שלא זוכר, צ'מברליין היה שחקן בגובה 2.17 מ' ואחד הטובים בתולדות האן.בי.איי.
הסרט "ריבאונד – הסיפור של ארל 'העז' מניגולט", שיצא למסכים ב-1998, מספר היטב סיפור הנשמע כיום כדימיוני מכל מה שהוליווד מסוגלת להמציא: כוכב מגרשי המשחקים של הארלם שהיה אליל של ממש בשכונות, שהעדיף להישאר כוכב השכונות ונושא ההערצה של המקום היחידי בעולם שידע מאשר להתבגר, להתעשת, לסיים תיכון, ללכת לקולג', ואז להיבחר בדראפט של אן.בי.איי ולהפוך למולטי-מיליונר.
כש"ריבאונד" יצא למסכים, נשאל כארים עבדול ג'אבר, שנטל חלק בסיפור חייו של העז ואף השתתף בסרט, מי לדעתו שחקן הכדורסל הגדול בכל הזמנים, הוא ענה: "שם אחד עולה לי בראש, והוא לא מייקל ג'ורדן. השם הוא ארל 'העז' מניגולט". את הדברים הללו לא אמר לו אלסינדור – שמו של עבדול ג'אבר כששיחק נגד העז בתיכון – כשהיה בן 17. את המילים הללו אמר ג'אבר, מלך הסלים של אן.בי.איי בכל הזמנים, ששיחק שנים רבות עם מג'יק ג'ונסון וכמה שנים נגד מייקל.
כמובן שיש אחרים השוללים דיעה זאת, ביניהם וולט "קלייד" פרייזר, שחקן ניו-יורק ניקס הטוב בכל הזמנים, שיצא לו לשחק בקייצים עברו כמה משחקים נגד העז: "לשחקני השכונות הללו ניתורים לשמיים ושליטה אבסולוטית בכדור. ונכון, הוא וג'ו המונד (עוד שחקן שכונות נפלא, מ.ל) גברו עלי ועל וויליס (ריד) 19-21, אבל זה היה במשחק של 2-על-2, שלהם היה חשוב כמו משחק שביעי בפלייאוף, ואילו אנחנו באנו סתם קצת להשתחרר ולקצת פאן". רד הולצמן, מאמן ניקס של הימים ההם מסכים עם פרייזר: "אין לשחקני השכונות ידע מספיק בטקטיקה. אין להם קליעה מספיק טובה מרחוק, ועל הגנה הם לא שמעו. הם עושים 'צעדים' חופשי וכן 'הקפצות כפולות'. בשכונות זה מותר. בכדורסל האמיתי זה נו-נו".
לי יצא לראות את העז בקיץ 1961, וכמה פעמים בשנים שאחר כך, והמשכתי לעקוב אחרי הקריירה שלו וסיפור חייו. כשהגעתי להארלם בספטמבר 1961, לפי המלצת חברים, נודע לי שהכינוי "העז – The Goat – נברא כשהיה ילד וחבריו לא הצליחו לבטא את שם משפחתו, מניגוט. אז נשאר גוט. הוא היה בעל הניתור והשהיה באוויר מהמעולים שראיתי. היו לו זוג זרועות וכפות ידיים עצומות בגודלן לשחקן בגובהו (1.88 מ'), והוא אחז בכדור כאילו היה אשכולית קטנה. היה לו חוש לא רגיל ואינסטינקט שלא ניתן להסבר להגיב, לדעת היכן הכדור, לעבור את היריב בנקודת החולשה שלו, קליעה מעולה ביותר מחצי מרחק, ומין גאוניות שאין דרך להסבירה. הוא היה מין מייקל ג'ורדן נמוך, בלי יסודות המשחק של מייקל ג'ורדן, אבל היו דברים שהוא ביצע, ומייקל ניסה ונכשל.
כשהוא עלה לסל שמעת את הקהל זועק "עוף גוט. עוף!" הוא היחיד בתולדות הכדורסל למיטב ידיעתי שהצליח לבצע את ה'גוט דאבל דאנק', הטבעת הכדור הנקראית על שמו: ניתור, רחיפה, דאנק ביד ימין. ואז תפישת הכדור היורד מחישוק הסל ביד שמאל, וביצוע דאנק נוסף בשמאל, והכל בניתור אחד. ד"ר ג'יי ניסה זאת. מייקל ניסה זאת. אני לא שמעתי על אף אחד שהצליח לעשות זאת.
אבל 'דאבל דאנק' לא נותן לך תעודת גמר של בית ספר תיכון. מה שהיה חשוב לו יותר מכל תעודה היה הרפיוטישיון. המוניטין של השכונה. רק כמה שחקני אן.בי.איי בודדים קיבלו 'רפ' בהארלם. זה כמובן לא תואר רשמי, אבל זקני הארלם יודעים: יש לך או אין לך 'רפ'. ביל בראדלי ופיט מרביץ' היו הלבנים היחידים שזכו לרפ: פיט, כשבא ושיגע את כל השחורים בתעלוליו עד שלא מצאו את ידיהם ורגליהם, ובראדלי שפעם בא למשחק יום ראשון וקלע 32 סלים רצופים מאחורי קשת ה-3.
היו כמה שניסו לשכנע את העז ללמוד, ללכת לקולג', ואז לאן.בי.איי. ביניהם מר ראקר, שעל שמו נקראת ליגת הקיץ המפורסמת של הארלם. בתיכונים של הארלם לא רצו בו. השמועות רצות שהוא מתחבר לסוחרי הסמים בשכונה, ועושה 'דברים לא טובים', כולל צריכת סמים. אבל ראקר לא ויתר ושיכנע את העז להמשיך ללמוד תיכון עם מילגה שהוא סידר לו בתיכון בצפון קרולינה, שמנהלו רק רצה לנצח משחקי כדורסל. בביקורי הבית שלו העז כבר החל להשתמש בהרואין בכמויות הולכות וגדלות – עדיין בחינם בגלל ה'רפ' שלו כגיבור הארלם – ושנים אח"כ הוא מסביר שצריכת הסמים גדלה בגלל המועקה של לימודים בקרולינה, רחוק מהשכונה.
הוא קיבל מין "תעודת סיום" של תיכון בקרולינה, וראקר סידר לו מילגה במכללת ג'ונסון-סמית' הקטנה באלבאמה כשהוא אומר: "אני יכול לסדר לך מילגה, אבל לא ללמוד בשבילך". העז לא הסתדר עם מאמן המכללה, אבל בעיקר לא יכול היה לחיות ללא ה'רפ', ללא מעמד גיבור השכונה. ויום אחד ארל 'העז' מניגולט ארז את חפציו וחזר להארלם.
תוך שנה הפך למסומם לחלוטין (הרואין). בגיטו הפסיקו לתת לכוכב הגדול סמים בחינם, ואת המוניטין החליפו בגדים קרועים ושינה בפארק. אז באה גניבה ראשונה לצריכת הרואין. 16 חודשי מאסר באפ-סטייט ניו-יורק. אבל בבית הסוהר קרה משהו: העז אירגן ליגת כדורסל לאסירים. הצלחה לא פשוטה. חזר הביתה ושוב נפל לסמים. הפעם שוד ושנתיים מאסר.
החזרה הבאה הביתה הייתה מוצלחת, והפעם עם גמילה. כאילו נולד מחדש. הוא מקבל מחבר שרצה בעילום שם 5,000$ לאירגון ליגת ילדים שהוא קורא לה "דה גוט ליג". הליגה גדלה וצומחת. מתגלה אצלו כישרון אירגון בלתי רגיל. הוא מוזמן להרצות נגד צריכת סמים. שני ספרים נכתבו על חייו ("סיטי גיים" ו"דאבל דאנק"). המוטו שלו הוא להציל את ילדי הגטו מגורלו. ואז באה ההצעה לסרט "ריבאונד" שהוא משמש לו יועץ. הוא מסודר כספית. הוא מאושר. במאי 1998 התקף לב, והעז מובא לקבורה שבועיים לפני צאת הסרט למסכים.
זוהי רק דוגמה אחת המסבירה למה ילדי הגטו מצליחים פחות מחבריהם בערי הפרברים ועיירות השדה באן.בי.איי.
אגב, "דה גוט ליג" קיימת עד היום ומשחקים בה מאות מילדי הארלם.
