אחרי שהמתבגרת עשתה הכל, למעט הקמת אוהל מחאה בסלון ביתנו הקט, על מנת להביע את התנגדותה הנמרצת להחלטתנו לבטל את החופשה המשפחתית השנתית, נאלצנו לשבת איתה לשולחן המשא ומתן ולהגיע להסכם פשרה. הפשרה הייתה: "על אפכם וחמתכם יוצאים לחופשה, ואחרי המבול", כי מה מתבגרים מבינים בפיננסים? מבחינתה אלף ומיליון זה בסך הכל הבדל של כמה אפסים. כך יצא שאמא, זו החתומה מעלה, נאלצה לשחת יומיים שלמים בחיפוש אחר חופשה של שבוע שלא תרסק סופית את משאבנו המתכלים, ושבאותו הזמן תענה על דרישות הנוחות המינימליות של מזדקנים כמונו.

מילות המפתח בגוגל היו "ארה"ב" (כי אף אחד מאתנו לא רוצה/יכול/מוכן לטוס רחוק מדי), "חוף" (כי כולנו מתגעגעים לים), "משפחה"(כי חופשות לזוגות הן משהו שאפשר רק לחלום עליו בעשרים השנים הקרובות, כלומר עד לפנסיה), ocean view (כי מבחינת הפרופסור להיות קרוב לים ולא לראות אותו זה פשע שלא ימחל), ו"הכל כלול" (כי מי מאתנו רוצה להתחיל לחפש מסעדות כשהוא בחופשה?). החיפוש העלה כמה אפשרויות כשבכולם, כמעט, כיכבו המלים "חופים" ו"סנדלים".

"מה אתם אומרים על הקריביים?" שאלתי את הנוכחים, כולל המתבגרת שנכחה וירטואלית בשיחת סקייפ מהארץ. "סבבה", אומרת המתבגרת ומיד מדווחת ל-800 חבריה בפייסבוק שהיא בדרך לאיים. "נורא חם שם", מתמרמר הפרופסור, שנזכר בחופשה שבילה בקובה לפני כעשור, כשהזיכרונות ממנה הם בעיקר של טמפרטורות שהגוף הנורדי שלו לא סובל ומוזיקת "בואנה ויסטה סושייל קלאב", שכל הזמן מתנגנת ברקע ולא נותנת מנוח למוח החושב שלו. הפעוטה, שלא אומרת הרבה עדיין, רצה לארון להוציא את הביקיני הוורוד שלה, ואנחנו כבר מבינים את הרמז.

חיפוש מהיר באתרים של ביצ'ס וסנדלס לימד אותי שכשכתוב "הכל כלול", הם באמת מתכוונים לזה. לא רק שמארגנים לכם ארבע ארוחות ביום, גם דואגים לטיסות ולהעברות משדה התעופה לריזורט וחזרה. "זהו זה", הכרזתי, "נוסעים לג'מייקה". הפרופסור, שצריך תמיד לישון על החלטות קטנות כגדולות, ביקש עוד יום, ואני, שמעדיפה לקחת החלטות אתמול ולגמור עם זה, נאלצתי לתת לו את עשרים וארבע שעות החסד שלו. "זהו! הודעתי אחרי עשרים ושלוש שעות וחצי, "עכשיו מחליטים, מזמינים משלמים, או לעולם לא מדברים על זה יותר".

"אפשר עוד פעם אחת לראות את זה", מתחנן הדחיין. "אחרון ודי!" אני אומרת בנחרצות. בביקור חוזר באתר אנחנו מגלים שחופשת החוף שבחרנה בה מוצעת כעת ב-65 אחוזי הנחה. "הרגע!" אני מכריזה, והפרופסור נשבר ולוחץ enter.

"עוד שבועיים נוסעים לג'מייקה", אני מודיעה למתבגרת בארץ. "חשבתי שנוסעים לקריביים", עונה לי מוכת השמש הזאת ואני שולחת אותה מיד להתבונן במפת העולם. כשהיא מגיעה מהארץ אחרי שבועיים, שחומה כמו בראוני, אנחנו חוזרות למערב העליון, רק כדי לעזוב אותו למחרת בבוקר לכיוון האי השלישי בגודלו בקריביים.

יופי אין סופי ואנשים מקסימים שלא יודעים חורף מהו. ג'מייקה(צילום: ארכיון ידעות אחרונות)

הנוף מהמטוס עוצר נשימה: אנחנו חולפים מעל קובה, מנופפים לפידל שבגמלאות, וממשיכים על פני מים בצבעים שקשה לתאר, שילוב של סגול וטורקיז פוספורי וכחול עמוק וירוק איזמרגד. נוחתים במונטיגו ביי ומיד מוזמנים ללאונג' של החברה שמארחת אותנו. שם מחכים לנו משקאות קרים וחמים ועוגה הולנדית שמיד גורמת לנו להרגיש בבית.

לרגע, הפרנויה המכוערת, שמתעוררת בכל מקום חדש, מרימה את ראשה, כשאנחנו רואים אוטובוס קטן ורעוע שאמור להסיע אותנו שעה וארבעים לחוף הנכסף, והיא מתחזקת כשאנחנו נאלצים לחכות חמש דקות בחום של שדה התעופה. הנהג שקולט אותנו מתחיל לנסוע עם דלת פתוחה ואומר: "בג'מייקה לא סוגרים דלתות אז תחזיקו חזק". הפרופסור ואני מסתכלים אחד על השני במבט של "אוי ווי", אבל הוא מיד צוחק וסוגר את הדלת. הדרך ממונטיגו ביי לנגריל היא אידילית במיוחד. זהו כביש החוף של מערב ג'מייקה, בצד אחד הים ובצד השני צמחיה טרופית וגם בקתות עץ קטנות ודלות בכל מיני צבעים, ודוכני בננות, ומנגו ודגים. כשנדמה לנו שהכל בסדר טיפות גשם קטנות שבדקות הופכות למבול עז, מעוררות שוב חרדה בלב החלש שלנו, אבל הנהג מרגיע אותנו שזה עובר. בן משפחה, שבילה שנתיים על היאכטה שלו בכל מיני מקומות בעולם, כבר סיפר לנו שהאקלים הוא כזה שנעים ביום ואחר הצהרים יורדים גשמים, אבל לא זכרנו את זה.

כשהגענו לחוף שלנו קיבלו את פנינו אנשים מקסימים, חייכנים, טובי לב (רובם מסטולים מגאנג'ה). "נו וורי", המוטו שלהם באנגלית ג'מייקנית, והם שם כדי לעשות אותנו שמחים ורגועים. במשך שבוע שלם קמנו כל בוקר בשבע, בשמונה כבר היינו אחרי ארוחת בוקר, ועד שהתחיל המבול, היינו כמו דגים במים. "אידילי ואידיאלי", סיכמנו. "מים חמימים ושקטים בצבע טורקיז, קצת שנורקלינג (המתבגרת ואני), קצת סקי מים (המתבגרת), כל החברים מרחוב סומסום בגודל אמיתי (לפעוטה הגרופית), הרבה פינה קולדה (כולנו), והרבה "אידה" (שזה גלידה בשפת הפעוטות), וכל זה תובל ביופי אין סופי, באנשים מקסימים שלא יודעים חורף מהו וברגיי. כל יום מישהו אחר נתן את הבוב מארלי שלו: יום אחד ראסטמאן זקן עם יד אחת ניגן על אורגנון קטנטן שהיה תלוי על צווארו. למחרת שלושה רסטאפרים מקצוענים יותר באו לשיר לנו בשלושה קולות. ואחר כך סתם איש עם גיטרה ישנה נתן את השואו שלו.

"מצאנו עוד יתרון למגורים בניו-יורק", מסכם הפרופסור בדרך חזרה. "שלוש שעות וחצי ואנחנו בעולם אחר".

"יא מאן", אני עונה וחושבת איך אנחנו חוזרים לשם ממש בקרוב.