חוזרים לביה"ס: למה חשוב שניתן למורים ללמד?

המהדורות העדכניות של ספרי הלימוד מודפסות מזמן, מערכי הלימוד כבר מוכנים, מערכות השיעור תלויות בכיתות (הצפופות מדי גם השנה, חייבים להודות). רלוונטים או בלתי רלוונטים לחיים במאה ה-21 – התכנים שהילדים שלנו ילמדו השנה בבית הספר כבר נקבעו ואנחנו לא יכולים להשפיע עליהם או לשנות אותם. אבל עדיין אפשר בהחלט להשפיע על הדרך בה יועבר החומר לילדים שלנו ויהפוך מאוסף של נתונים ומשוואות לתורה של משמעות וקבלה. ומי שיעשו עבור הילדים שלנו את ההבדל הזה בין סתמי למכונן, בין ארעי לעל-זמני, בין מרפרף לנוגע - הם המורים שיתייצבו מולם ולצידם ביום הראשון ללימודים.

הטורים הקודמים של ענת לב-אדלר:

• סוף החופש: הורים, תפסיקו לרוץ ותהנו מהילדים!

• 55% מרגלים אחרי הילד בפייסבוק. למה לא יותר?
• פיצה בחוץ? מכינים לבד! חינוך כלכלי מתחיל בבית
• הורים, הגיע הזמן למחאת ספרי הלימוד
• זהירות, טלוויזיה: מה אתם לא רוצים שהילדים יראו
  

המורה שהיה הרבה יותר ממורה לספרות

החל מה-1 בספטמבר, מחנכי הכיתות והמורים המקצועיים הם המפקדים הישירים של אלפי כיתות ברחבי הארץ, הם המנוע שיזניק את הילדים שלנו קדימה, הם השאלטר שידליק בנשמתם את פנסי התובנה והתבונה, הם אלה שיסתכלו עמוק אל תוך עיני היקרים לנו מכל ויזהו שם את הניצוץ. יבחינו בנבט המיוחד הזה שכמה להיחשף, להציץ מתוך הגולם, להעז לצאת אל העולם ולהפוך מפוטנציאל נסתר ללוגו מהבהב בחלון ראווה. בפסיכולוגיה קוראים לזה "מיוחדות קוסמית" - לכל אדם הזכות שמישהו אחד בעולם יזהה את המיוחדות הקוסמית, הבלתי תלויה הצפונה בתוכו, ימשוך אותה החוצה, אל פני השטח, ויתמיר אותה לכדי אור פנימי שידלוק תמיד.

למורה שהיה הפנס שהאיר עבורי את הרחוב הפנימי קוראים מוטי שלגי, והוא לימד ספרות בתיכון אהל שם ברמת גן. מוטי שלגי היה לי הרבה יותר ממורה לספרות. הוא היה הפסל שגילף את האדם שהפכתי להיות עם השנים, וסיתת את עצמיותי מתוך סלע הגרניט של הנעורים. הוא זה ששידר לי שמצאתי בתוכי את הדרך ושאני יכולה להתחיל לצעוד בה, והוא זה שהעניק לי את אותה תחושת ראואיות שאפשרה לי לשרטט ולנסח את הגדרת האני שלי. בפרספקטיבה בלתי משוחדת (עד כמה שמנהרת הזמן מצליחה שלא לטשטש את חדות המבט) לא יהיה זה אף מוגזם לומר שבזכות מבטו המכונן אני מצליחה כבר כמעט שלושה עשורים להתפרנס ממה שהתחיל כטריפ ספרותי והפך למשלח יד שמעניק לי בכל יום מנה גדושה של הנאה מחודשת.

בספרי "סוד השפע", אותו חיברתי יחד עם הפסיכותרפיסטית רונית נשר, אנחנו כותבות על "תחושת ראואיות", אותה ידיעה פנימית עמוקה שניצתת בנו בזכות דמות סמכותית או משמעותית בחיינו ושגורמת לנו להבין, לפתע פתאום, שאנחנו ראויים. ברגע שנובטת אותה תחושת ראואיות היא מלווה אותנו בדרכנו, כמו פנס קסם, והופכת אותנו, בדיוק כפי שקרה לנסיכה באגדת הילדים – מלכלוכית לסינדרלה.

אסור לנו להיות דלי המים שיכבה את הלהבות

בנעוריי לא ייחסתי למעשיו (המודעים או הבלתי מודעים) של המורה שלי כל חשיבות. תלמידים לא נוהגים להרהר במוריהם יתר על המידה. אבל בשנים האחרונות, מאז חזרתי לכונן יחסים עם מערכת החינוך דרך היומיום של ילדיי, אני נזכרת בו, ובעיניו המחייכות באהבה, ושואלת את עצמי לא אחת אנא הייתי מתגלגלת אלמלא החליט מנהל התיכון שדווקא מוטי שלגי, המורה לספרות, יהיה המחנך של ט'4?

כבר בשבוע הראשון ללימודים הבחין המחנך הרגיש ביתרון היחסי שלי, כלומר באותה "מיוחדות קוסמית" שהייתה מנת חלקי: תשוקה ללימודי הספרות. ושם, במקום בו הצמא שלי התחבר עם המסירות שלו, נבט הקסם. הייתי אפס בריבוע בשיעורי פיסיקה ובמתמטיקה, נחבאתי אל המבחנות במעבדות בביולוגיה ובכימיה,

שברתי שיניים בשיעורי הצרפתית והערבית, אבל ידעתי שאני מוכנה לסבול את כל אלה כדי ללטף שלוש פעמים בשבוע את הגביע הקדוש – שיעורי הספרות והחיבור עם שלגי.

האם היה מורה אחר מצליח להבחין במדורת הלהט שנדלקה בעיני בכל פעם שניתחנו שיר או סיפור בכיתה? האם היה מורה אחר מצליח לשמר את הלהבות ולהפוך אותם לאש תמיד שיוקדת בי עד היום נוכח המילה הכתובה, במפגש עם שיר חדש של משורר אהוב, עם רומן שעדיין לא קראתי ומחכה לי ליד המיטה? עם ספרים שאני חוזרת לקרוא בהם שוב ושוב כדי להיזכר בפעם ולחוות את עכשיו?

בעידן הצפת המידע בו אנו חיים כיום למורה אין ממש תפקיד בהרעפת ידע חדש על ראשי תלמידיו, אבל מחובתו להיות פרומתאוס שלהם ולזהות בתוכם את ניצוץ ההתלהבות, שיהפוך להיות מדורת-אדם. וגם לנו, ההורים, תפקיד במשולש שווה השוקיים הזה של תלמיד-מורה- הורה, תפקיד שמתמצה במה עלינו לא לעשות. כל עוד ילדינו בורכו במורים שמתאמצים לזהות בתוכם את הניצוץ, לנו, ההורים, אסור להיות דלי המים שייכבה את הלהבות. אל לנו להיות אלה שירפו את ידיהם, כפי שלעתים אנחנו נוהגים לעשות בשעה שאנחנו מנסים לנווט את עבודתם, לקבוע את אופייה ולעתים אף להתנשא עליה.

כעת, זמן קצר לפני ה-1 בספטמבר, המועד הקובע בו יתייצבו המפקדים בראש הכיתות, עלינו להחליט שאנחנו מעניקים להם רוח גבית שתלבה את האש, ולא תכסה אותה.

הכותבת היא מחברת סדרת ספרי המתנה בהוצאת ידיעות ספרים. לעמוד הפייסבוק של ענת לחצו כאן .