1. יש לנו בית קפה שכונתי, והבעלים שלו, דון, מאוהב בפעוטה ומפנק אותנו בכל פעם שאנחנו שם. למרות שאנחנו לא מבלים בבית הקפה הזה מספיק (כי החיים שלנו הפכו להיות הקטיים כמו של שאר המנהטניינטים, וכי אנחנו משתדלים לצמצם בפחמימות) אנחנו יודעים שאם בא לנו, "לה פה קוטידייה" בפינה של 91 תמיד יקבל אותנו בשמחה ובאהבה. דון הוא זה שהמליץ לנו על הגן שהפעוטה התחילה לבקר בו, שם בתו בת ה-17 בילתה את שנותיה הראשונות, וההמלצה שלו התגלתה כברכה גדולה.

2. הגן של הקטנה הוא העדות הבאה להשתלבות המוצלחת שלנו בשכונה. שלא כמו הורים אחרים במערב העליון, לא בחנו שלושים גנים לפני שבחרנו מקום לפעוטה ולא ערכנו מחקר מקיף עם ההורים באזור. גם בגלל שלא היינו מקושרים לאף אחד, וגם בגלל שבהיותינו הורים זקנים יחסית, החלטנו לסמוך על החושים שלנו ועל ההמלצה של דון. "המעגל הסגול", או ה"סירקל" כמו שהפעוטה מכנה אותו בחיבה, הוא מקום קסום באמת. כבר בביקור הראשון שלנו שם הרגשתי שזה המקום שאני רוצה בשבילה, בעיקר בגלל שהילדים נראו שמחים וחיוניים, ואפילו שזה לא היה שיא הסדר או הסטריליות, ידעתי שזה מקום טוב. אנחנו כבר כמעט חודש שם, והמקום עוד יותר קסום ממה שנדמה היה לנו בתחילה. כמו ניו-יורקרית אמיתית, הפעוטה חשופה לאנשים ממקומות אחרים ומתרבויות אחרות. יש לה גננת אחת היספאנית ואחת הודית ואחת מהקריביים, כל אחת יותר חמה ומסורה מהשנייה, ויש לה גנן סיני וגנן לבנוני, ויש לה קבוצה מגוונת עם ילדים מכל הצבעים והמינים, ומבין התשעה יש עוד שני ישראלים. כך, בתקופת ההסתגלות, גיליתי שזה דווקא די נחמד שיש עוד ילדים שיש להם "אמא" ולא "מאם" או "מאמי", וכבר דיברנו על זה שנוכל לחגוג בגן גם את חגי ישראל, בתקווה שזה יעודד גם את החברים האחרים בגן לחגוג את חגיהם שלהם, וכך לא נצטרך להדרים עד לעיר התחתית כדי להרגיש שניו-יורק היא האו"ם.

3. ואם כבר מדובר על האו"ם, הרי העדות הנוספת לזה שבתחילת השנה החדשה אני יכולה לומר שהפכנו לחלק מהשכונה: הפכנו פעילים במאבק (שלא לומר במלחמה) בין הקוריאנים לטורקים פה. ממט שלנו, הירקן הטורקי מהפינה, שבכל בוקר מברך את הפעוטה ונותן לה בננה לגן, ושהפרופסור קונה אצלו בכל שבוע מתוך אידיאולוגיה (אחרי שאני מפקירה את זו שלי בחודשי הקיץ וקונה רק בהול פודס), נראה עצוב ומרוגז במיוחד בשבוע שעבר. כששאלנו אותו מה קרה הוא סיפר שקיבל קנס של אלף דולר ממחלקת התברואה של העיריה. אין עוד מישהו שכמו ממט שלנו מארגן ומסדר את הבאסטה שלו. הוא עומד שם כל יום משש בבוקר ועד שבע בערב וכשהוא לא מוכר ומחבק את ילדי השכונה הוא מסדר ומייפה את ה"חנות" שלו. ביום למחרת וביום שאחריו ממט המשיך לקבל קנסות, חמש מאות דולר ושש מאות דולר, אבל בפעם השלישית הוא כבר שאל את הקונסת למה היא עושה לו את זה, והיא התוודתה שהקוריאני מהמכולת בפינה, "האן", מתלונן עליו. אף פעם לא אהבנו את משפחת "האן": הם יקרנים, לוקחים רק מזומן, ותמיד מעמידים איזה מכסיקאי בחוץ שישמור על הפירות כאילו מישהו יגנוב מהם איזו בננה. אבל לפעמים לא הייתה לנו ברירה והיינו צריכים חלב, או חמאה, וכשבחוץ יורד גשם או שלג, הם הכי קרובים.

"לא עוד!" הודעתי לפרופסור, "אנחנו עם הטורקים נגד הקוריאנים", וגם לממט הודענו שמהיום אנחנו מחרימים את האסייתים האלה. הפרופסור גם רצה להיכנס ל"האן" ולהסביר לו בעדינות שאם הוא לא יפסיק להציק לממט ולפגוע לו בפרנסה, אנחנו נפרסם בחוצות העיר שלא פעם קנינו שם מוצרים שפג תוקפם. אבל הפרופסור הוא גם פרגמטי והחליט שאם ממט הפסיד מאות דולרים השבוע צריך לעזור לו לאזן את הפיננסים והוא חזר הביתה עם שלוש שקיות מלאות בתותים ובתאנים ובאוכמניות. "מה נעשה עם כל זה?" שאלתי אותו, הרי בבוקר כבר הייתי בקניה השבועית בהול פודס, "נעשה עוגות, ריבות, גלידות... סורי, הייתי חייב!"

אני, שמסכימה איתו שאנחנו צריכים להיות פעילים ב"לוקל פוליטיק" שלנו, מכינה רוטב מתאנים, ושתי עוגות ומלא מאפינס תותים, ולמחרת אני מכינה פאנקייקים עם אוכמניות, ואנחנו, שצריכים לחתוך בפחמימות, מוצאים עצמנו מוקפים באין סוף קלוריות רעות, ובסיבה שלא לבקר את דון שלנו בבית הקפה שלו.

"קחי את העוגות לגן", אומרת המתבגרת, שמנסה למצוא את האיזון בפוליטיקה המקומית שלנו, "ככה עזרתם לממט, שימחתם את הגננות, ותהיה לכם סיבה לבקר את דון השבוע ולאכול את המאפים שלו".

היא צודקת, אני חושבת לעצמי, ועכשיו כבר ברור לי למה לקח לנו שלוש שנים להפוך לחלק מהשכונה.