מצאנו בבוידעם: פטיפון

רצה הגורל והתברכתי בהרבה חברים אודיופילים, מילה שפירושה אינו "סנובים בעלי כסף מיותר", כפי שהם עצמם נוהגים להזכיר לי מדי פעם. יחד עם זאת חוננתי בכוח עמידה יוצא מן הכלל ולכן הצלחתי, על פי רוב, להתגונן בפני הפצרותיהם שאשקיע "כולה אלפיים, בעצם אולי ארבע אלף שקל" ב"איזה מערכת פושטית" שתשנה את חיי לעד.

שלא תבינו אותי לא נכון, אני מאוד אוהב מוזיקה, כך אמרתי לחברי האודיופילים (מילה שפירושה הוא לא, כך מסתבר, "אסופת חנונים שלא יודעים לשתוק") ולכן מילאתי את האייפוד שלי בהמון מוזיקה שהורדתי במו ידי מהאינטרנט. זה האייפוד שלי, דרך אגב:

(צילום: יהונתן זילבר)

למביני עניין, מדובר באייפוד מן הדור החמישי עם גלגלת ושלושים ג'יגה מקום אחסון שיצא לאוויר העולם בסוף שנת 2005. עם זאת הוא נראה כאילו קיבלתי אותו לבר מצווה כי אני לא יודע לשמור על חפצים. וגם אין לי עניין גדול בחפצים. אם זה מנגן מוזיקה ואני יכול לשמוע אותה בשתי האוזניים, מה רע? זאת הפילוסופיה שלי.

בפרקים הקודמים של הבוידעם:

• שיחות שלום, ולא להתראות: מה קרה לטלכרט?
• נמצא בבוידעם: קומודור 64
  

עד שיום אחד ישבתי בסלון ביתי עם ידידי נ'. נ' הנ"ל הינו אודיופיל (ולא "נודניק מפונק") אבל אני מחבב אותו למרות זאת. שנינו גם חולקים אהבה לשיריו של הסלב אריק לביא, וכשהזכרתי באוזניו ביצוע נדיר מסויים, שהנחתי עליו את ידי המטונפות, הוא הביע את רצונו לשמוע את הביצוע הנ"ל, תוך שהוא משתמש במילים הבאות: "תביא לשמוע".

אריק לביא(צילום: לע"מ)

יצאתי את סלוני עולץ וטוב לב במטרה להביא מחדר אחר את האייפוד האמור. יש לציין כי ברגע שעמדתי לצאת את החדר כדי להביא עימי משהו, נ' נראה מפוחד משהו. הפחד הפך לאימה כשחזרתי ובידי האייפוד. ואוזניות האייפוד.

"מה אתה עושה?" אמר נ' בפאניקה. "תרחיק את זה ממני!"

נעלבתי, משום שהאוזניות שלי מייצגות את שיא הקדמה הטכנולוגית בתחום האודיו: הן לבנות.

"אתה רוצה לשמוע או לא?" אמרתי, מאדים, בעוד נ' מתכווץ לתוך הספה.

"אתה... רוצה... שאני... אשים... באוזניים..." מילמל נ', כלא מאמין, והוסיף, אולי בלי קשר, "כדי לשמוע... מוסיקה?"

כזה הוא נ'. אומר "מוסיקה" עם ס'.

"תפסיק להיות ילדה קטנה ותכניס את זה", אמרתי לו.

הערב נגמר בטונים צורמים.

(צילום: ניר יניב)

למחרת הגיע נ' לביתי עם פנים אדומות ופטיפון. "קח", הוא אמר והניח את הדבר הכבד הזה בחיקי, "ותשאיר את הדלת פתוחה". רגע אחר כך הוא חזר עם מה שנראה כמו רמקול שמאלי. לאחר מכן הוא בא עם משהו שנראה גם הוא כמו רמקול שמאלי (איך אפשר להבדיל?). ואז הוא שב, מתנשם, ובידיו מכשיר בעל חוגות וחוטים משתלשלים ממנו כמו מטען חבלה המיועד לאוטובוס הומה אדם, אבל בעצם היה מגבר.

"הבאתי לך פטיפון", הוא אמר.

"בוא כנס", אמרתי באי חשק.

"אתה לא מבין איזה מזל יש לך", אמר נ', ומיד התחיל לפנות את הכוננית שבסלון מדברים לא חשובים כגון הטלוויזיה שלי. "מצאתי את זה בבוידעם שלי. מגבר סטראו טרנזיסטורי, אנלוגי לגמרי, רמקולים עם וופרים של בלה בלה בלה בלה" – גם ליכולת הריכוז שלי בשטויות יש גבול – "והפטיפון", הוסיף, "הוא טכניקס, דיירקט-דרייב, עם מתג הרמה לראש, לא מייצרים כאלו יותר. בן שלושים אבל כמו חדש".

"זה נראה ישן", אמרתי.

"רק תקשיב לזה ואז תחליט", הוא אמר, תוך שהוא מרכיב את המערכת: שפעה של חוטים הסתחררה מתוך ידיו ובין חלקיה השונים של המערכת וכיערה את הסלון שלי.

"אני לא רוצה את זה", אמרתי.

"אני לא אתן לך לשמוע מוסיקה באוזניות המחורבנות האלו, כה אני עומד פה!" הוא צעק.

"אומרים 'מוזיקה'", אמרתי.

"בנאדם, רק תשמע, בשם אלוהים, רק תשמע!"

מסתבר שידידי חורש המזימות הצליח להגניב אל תוך ביתי תקליט בהוצאה מחודשת של פיסת המוזיקה החביבה עלי בכל הזמנים: "הצד האפל של הירח" לפינק פלויד. המנסרה קרצה לי בעליזות מורבידית מתוך עטיפת התקליט השחורה. אני תמיד מוכן לשמוע את "הצד האפל של הירח", אפילו אם הסרט הקלאסי בכיכובה של ג'ודי גארלנד, "הקוסם מארץ עוץ", לא מתנגן ברקע.

נכנעתי.

מוכן לשמוע תמיד

נ' פנה אל המערכת בחדוות ניצחון והחל לתפעל אותה בעדינות ראויה לציון. מן הצד זה נראה קצת כמו ניתוח עדין, טקס הפטיפון הזה: נ' הרים את המכסה השקוף; חילץ את התקליט מעטיפתו בקצות האצבעות, ונשף עליו פעמיים למזל; הניח אותו בזהירות על שולחן הפטיפון; הרים את הראש והציב אותו, בריכוז עילאי, מעל שוליו של התקליט, שהחל מסתובב בתגובה; לחץ על כפתור ההפעלה של המערכת, סובב מתג אחד ימינה, את השני שמאלה, ואת השלישי הוא איזן בזהירות כדי שיצביע מעלה; כיוונן את הווליום שעה ארוכה, כמהרהר, ולבסוף, תוך שאיפת אוויר ארוכה, לחץ על הכפתור המוריד את מחט הפטיפון על התקליט.

נשמע חרחור עז ובלתי מוזיקלי. המערכת השתתקה. התקליט הסתובב מעדנות.

"רגע", אמר נ', "יש פה... בטח... איזו... בעיה במגעים".

הוא לש ומולל את הכפתורים, נתן מבט מטופש בחוטים, ואף נשף שוב על התקליט למזל טוב. לבסוף, תוך שאיפה ארוכה, הוריד בשנית את מחט הפטיפון על התקליט המסכן.

דומני שווטרס וגילמור סיכמו זאת היטב בשירם הפותח את "הצד האפל של הירח": חרררררררררררר.

"רגע", אמר נ'. "רגע".

נזכרתי באותו הרגע בסטיב ג'ובס, זצוק"ל, שרגע לפני השקת האייפוד הראשון החזיר אותו למפעל, משום שצליל הקליק שנשמע כשהוא חיבר את האוזניות לא היה מספק בעיניו. אמרתי לנ', "אתה יודע, האייפוד שלי פשוט עובד".

"אה", גימגם הנודניק, "כן. אולי יש לו איזו... בעיה עם... המגעים. קח אותו להרצל. רק להרצל, אתה שומע? רק הרצל נוגע במערכת הזאת. אתה שם אלפיה והרצל עושה אותו כמו חדש. להרצל יש אוזניים באצבעות. הוא יכול לשמוע בעיות עם מגעים בנגיעה. קח אותו להרצל, סוכריה יעשה ממנו". אמר. "ועכשיו אני חייב ללכת לאכול משהו, אז ביי," הוסיף, וברח כמו פחדן.

כך למדתי לקח חשוב לחיים: זה שמישהו אודיופיל לא אומר שהוא מבין משהו.

חרררררר(צילום: ניר יניב)

בתחתית הרמקול השמאלי מצאתי את המדבקה של הרצל, שנשאה את תאריך ההפיכה-לסוכריה האחרון שעברה המערכת: מאי 1992. לא לקחתי את הפטיפון להרצל. הרצל נמצא ברמת גן. גם אם הפטיפון היה כלב גוסס, לא הייתי לוקח אותו לרמת גן.

אם לא חוננתם בחברים אודיופילים, אתם ודאי תוהים מי זה הרצל. הרצל אינו אדם אחד, אלא שורה שלמה של הרצלים, כולם מתקני פטיפונים גאוניים, החולקים את אותה הפרעה גנטית המצמיחה אוזניים בקצות האצבעות. לכל אודיופיל יש הרצל, ורק לאותו הרצל מותר לגעת במערכת שלו, ולמיטב ידיעתי לכולם באמת קוראים הרצל. לא כל אחד יכול להיות הרצל: אתה צריך להיות זקן, למלמל, לעבוד רק שעתיים ביום, ולהחזיק חנות אפורה וצפופה מרוב גופות פטיפונים השוכנת בפינה אפלה ברמת גן, מקום שהזמן ושלטי הרחובות שכחו אותו.

אם החנות שלך נקייה ונעימה ונמצאת ליד דיזנגוף סנטר, אף אודיופיל לא ייכנס אליך. האודיופילים, מצידם, רואים בהרצל אך ורק פשרה זמנית, המשמשת אותם עד שמישהו ילחש להם את מספר הטלפון של סמי, מתקן זקן ואגדי המתגורר על ראש הר באצבע הגליל, שם הוא מלמד את עשרת תלמידיו, כולם הרצל, מדיטציה טרנצנדנטית ואיך להחליף מחט בראש של פטיפון.

אם כן עמדתי בפני התלבטות: מצד אחד נ' תקע אותי עם חתיכת אבן שאין לה הופכין השורצת בביתי כמו אבן שאין לה הופכין; ומצד שני אני נעדר את הכישורים הנחוצים כדי למצוא חברים חדשים.

התקשרתי לא'.

א' איננו אודיופיל אבל הוא אוהב לתקן דברים. הוא נתן מבט אחד ביצור המחרחר ואמר בביטחון, "זה בטח המגעים". הוא הפך את הרמקול השמאלי והראה לי שהחוט שם רופף. "החוט שם רופף", הוא אמר לי.

"בסדר, בסדר", אמרתי, והתבודדתי בפינה עם האייפוד שלי ועם צליליו המוכרים. אקסטה-סי. אקסטה-נו. א' הפך גם את הרמקול השמאלי. אני משער שגם שם המגעים רפפו משום שהוא נראה מרוצה. הוא רכן מעל המערכת וליטף את כל חלקיה, חלק-חלק. הוא סובב כל חוגה סובב וחזור כדי לחפש שם איפה המגע רופף. צפיתי במתרחש מתוך שלוות אוזניות האייפוד. מקץ שעה קלה מצא א' את החוגה החביבה עליו. הוא עמד ומולל אותה באצבעותיו. ימינה-שמאלה. ימינה-שמאלה. זה נראה כאילו הוא מענג רובוט. התקליט של פינק פלויד הסתובב בעליצות מתחת למחט. לפתע התיישר א', הסיר את ידיו מעל המערכת, הרים את הראש ובהה באוויר בהבעה חולמנית.

בעודי מנתק אוזניה אחת מן האוזן שאלתי, "נו, נמאס לך ללטף את ה-"

בום. ישר לתוך חומת הקול של The Great Gig In The Sky.

בחיים שלי לא שמעתי משהו כזה. הצלילים הסתחררו סביב החדר, נכנסו לפה, נגעו שם; היה להם עומק וצבע וחדות ובהירות. עמדנו, א' ואני, בתוך חלל תלת מימדי של מוזיקה, יכולנו לגעת בקול של קלייר טורי, שמשרטט סביבנו מסלולים באוויר, וכל זה היה בסלון שלי עצמי. שמעתי צלילים שלא הכרתי בשיר שחשבתי שהכרתי. זה היה כמו להרכיב משקפיים בפעם הראשונה ולגלות שהעולם אינו עשוי מערימה רטובה של כתמים.

"א'", אמרתי בקול שקט מאוד. "למה. למה" - התקשיתי למצוא מילים שיהלמו את מה שהסתובב לי בראש, ולבסוף אמרתי: "למה זה נשמע כל כך טוב?"

"זה תקליט", אמר א'. "הצליל אנלוגי; הוא חם; הוא נותן לרמקולים בדיוק את מה שהם צריכים לקבל. פה זה לא האייפוד שלך, שמנגן קבצים מטונפים שמצאת באינטרנט בפורמט mp3, שדוחס את הקובץ על חשבון האיכות, ויש לו איזה צ'יפ מעפן שמוציא סאונד דיגיטלי בינוני, שלא עושה כבוד למוזיקה, לתוך אוזניות קטנות ומפוקפקות".

"צ'יפ..." חזרתי כפאקיר. המוזיקה השתתקה סביבנו. גם אני רציתי לעלות לרגל לאיזה הרצל ולהקריב לו את התקליטים שלי לעולה. גם אני רציתי אוסף של מחטי פטיפון לעת צרה. רציתי לנשק את א' אבל שנינו היינו בנים.

"כן, צ'יפ", אמר א'.

"א'", לחשתי. "גם אתה אודיופיל?"

"נראה לך?" אמר א'. "חבורת מאוננים שלא מפסיקים לדבר על סאונד. אבל הפטיפון שלך נשמע אחלה. אולי גם אני אקנה כזה". אמר. "ועכשיו אני חייב ללכת לאכול משהו, אז ביי".

נשארתי דומע מול פינק פלויד.

אחרית דבר

הצעתי את האייפוד שלי חינם אין כסף לכל דורש. "קח", אמרתי באיזה יום לחברי מ', "זה חתיכת זבל עם צ'יפ שלא עושה כבוד למוזיקה. קח. זה בחינם. קח. קח".

לא לקח. אף אחד לא לקח.

והנה אנו ניצבים בפני מהפך: בפרויקט שלנו "הבוידעם" ניסינו לוותר לרגע על טכנולוגיות חדשות ופופולריות לטובת טכנולוגיות ישנות שהעם זנח. אולם עתה מסתבר שכל מי שאוהב מוזיקה מחזיק בבית פטיפון. אף אחד לא רוצה להתפס מת עם נגני מוזיקה מודרנים.

תל אביב, מצידה, משובצת חנויות תקליטים. חנויות הדיסקים נעלמו; אפילו בתחנה המרכזית לא תמצאו אותן; חנויות תקליטים עם זאת יש תחת כל היפסטר רענן. התקליט הוא הטכנולוגיה הפופולרית, בת זמננו; האייפוד הוא הנוסטלגיה המחורבנת.

לקינוח, הנה הפטיפון של נ' משמיע נעימה מוכרת כשאבן שאין לה הופכין מסתחררת על גבו: