שעת התה הקסומה של דרור בורשטיין
בספרו הראשון לילדים של דרור בורשטיין, "כוס התה שלי", נפתח אל מול הקוראים הצעירים עולם פנימי מרשים, מסקרן ומלא חדווה, המעלה שאלות אונטולוגיות ומחשבות קוסמיות הנעות מחוט שקית התה, דרך הצמחים והתהום ועד הכוכבים והשמש
כשהייתי ילדה הייתי זקוקה לעתים להפוגה. הפוגה מהגן או מבית הספר, מהחברים, מהמחויבויות (מעניין שהן התחילו כבר בגיל צעיר, או לפחות התחושה שלהן). הייתי זקוקה לקצת שקט שבו אני יכולה לעצור, להאט את הקצב, להתבונן קצת פנימה. לחשוב מבלי שאהיה צריכה להגיב לכל מה שקורה סביבי כל הזמן. האמת, שאני עדיין זקוקה לכך. מוזר, שהזמנים שזכורים לי כזמנים שכאלה, הם בדרך כלל היומיים האחרונים של איזו מחלה שהשאירה אותי בבית.
באותם יומיים אחרונים כשכבר אין חום, מרגישים קצת יותר טוב ויש קצת יותר כוח (אבל עדיין צריך לנוח בבית) הייתי יוצרת לי את אותו מרחב של שקט, זמן למחשבות. בקצב דומה להפוגה שכזו מתנהל ספר הילדים הראשון של דרור בורשטיין, "כוס התה שלי", אותו אייר להפליא מאיר אפלפלד. הספר מספר על ילד חולה שנשאר בבית, ונפתח בכוס התה שנותן לו אביו. מכאן והלאה הספר מתחקה אחר המחשבות האסוציאטיביות שעוברות לדובר-ילד בראש, בזמן שהוא לוגם את התה בעודו במיטתו.
מחשבותיו הפילוסופיות משהו נוגעות ברעיונות מורכבים בפשטות באופן יחסי, ויוצרות עולם שלם סביב כוס תה אחת קטנה. תחילה חושב הילד: "איפה התה עכשיו? בבטן שלי? באצבעות? בציפורניים? אולי הוא עלה לראש?...אולי התה נמצא בכלל בתוך המחשבות שלי? אם אני חושב על תה זה אומר שיש לי תה במחשבה?". משם נפתח לנו עולם פנימי מרשים, סקרן ומלא חדווה, המעלה שאלות אונטולוגיות ומחשבות על כוליות קוסמית הנעות מהחוט של שקיות התה, דרך השדות, הצמחים והתהום אל הכוכבים והשמש.
תחושת פענוח
כל המחשבות כולן מתנקזות בסופו של דבר בכוס התה. חשוב לציין, כי המחשבות המדוברות הינן לא ארוכות, נהירות ומשעשעות ומזכירות את ההנאה שבשאלת שאלות על העולם, הנאה שמקורה בילדות. בורשטיין מתבל כל זאת בעובדות מדעיות קטנות, פה ושם, אשר לעתים מוסיפות ולעתים יוצרות אווירה מעט דידקטית שאינה תואמת לחלוטין את רוחו של הספר. אותה דידקטיות שמרימה את ראשה פעמים ספורות, מעלה שאלה מעניינת לגבי דוברו של הסיפור- האם מדובר בדובר שהוא ילד או בדובר מבוגר הנזכר בילדותו?
התשובה אינה דיכוטומית, דובר הספר הוא גם מבוגר וגם ילד ובעיקר מבוגר שזוכר מה זה להיות ילד. כך, משתלבת דמותו הפיקטיבית של הילד יחד עם דמותו הריאלית של בורשטיין - לידי דובר מעניין המעלה על פני השטח מעין דואליות בין-דורית, שהיא אחד ממרכיביה החשובים של ספרות לילדים קטנים, אשר מיועדת לילדים אך נקראת להם ונכתבת על ידי מבוגרים.
איוריו של אפלפלד מעצימים את תחושת הפענוח שהספר מעלה אל מול מחשבותיו של הילד המנסה להבין את הדברים בעולם. כל איור נפרש על עמוד שלם, נפרד מהטקסט כאומר כי גם אותו יש "לקרוא" ולפענח. האיורים השחורים-לבנים, אשר נדמה כי נחרטו על רקע שחור, מביאים לידי ביטוי ויזואלי את תודעתו של הילד. המרקם שלהם דחוס ואינטנסיבי, ולרוב לא מספיק מבט אחד בכדי לפענח אותם.
בדומה לטקסט הדורש הרהור והדהוד, גם האיורים דורשים להאט ולהניח עליהם את המבט, להתבונן. יש בהם איזשהו סוג של ערפול התואם את הטקסט המתפלסף. וכמה נפלא לגלות כי במבט שני, שלישי או רביעי נמצא בהם משהו חדש ומפתיע לא רק ברמה של "מה יש בתמונה" אלא גם ברמה הרגשית. הם מעלים תחושה אמיתית של "גם במראה נושן יש רגע של הולדת", תחושה לא תדירה בספרי ילדים חדשים.
מהופמן ועד לקפקא
רגישות זו באיורי הספר תואמת גם את אבחנותיו הרגישות והיפות של הילד אשר מבליחות פה ושם. מדובר באבחנות ילדיות-חכמות. כמו למשל "הרמתי את היד ועשיתי צל של ציפור (או ציפור של צל?)", או "'אור בולע אור' חשבתי, כמו שאני בולע את התה". אבחנות אלה, מזכירות לעתים את דמותו של קצכן מסיפורו הקצר למבוגרים של יואל הופמן "קצכן". באופן כללי ניתן למצוא קווי דמיון בין כתיבתו של בורשטיין בספר זה לזו של הופמן, וגם דמיון כללי בין "כוס התה שלי" לבין ספר הילדים של הופמן "בפברואר כדאי לקנות פילים".
אך הופמן בספרו, הולך עם האסוציאציות עד הסוף ללא טיפת דידקטיות, עד כדי כך שאי אפשר שלא לתהות האם הוא מיועד בכלל לילדים. לעומת זאת, בספרו של בורשטיין קהל היעד הילדי מורגש ומוחשי. אין ספק כי הוא אכן מיועד לילדים, נכתב עבורם ומכבד אותם.
אחד האיורים האהובים עלי הינו איור בו יש חלל של חדר אשר אור פורץ מחלונו. הילד אשר אינו יוצא מגבולות חדרו ומיטתו מביא לתוכו את היקום כולו על ידי המחשבה. לחדר יש גבולות, לתודעה אין. כך מתכתב בורשטיין עם מסורת ספרותית, בעיקר צרפתית, אשר שני נציגיה הבולטים הינם "מסע סביב חדרי" של גזביה דה מסטר, ויצירת המופת של מרסל פרוסט "בעקבות הזמן האבוד".
לעתים, ציטוט או התכתבות של ספר ילדים עם ספרות למבוגרים יכולה להיות בלתי מוצלחת.
דוגמא לכך היא הספר "חיפוש בלבוש" של לורנס דיויד שהוא מעין עיבוד לא ישיר של "הגלגול" של קפקא לילדים. התוצאה, כפי שאתם יכולים לדמיין לעצמכם, די מגוחכת. לעומת זאת, "כוס התה שלי", מתכתב עם ספרות המבוגרים באופן עדין, אשר מוסיף תחושה של כבוד ולא של זילות הן כלפי ספר הילדים והן כלפי ספרות המבוגרים.
הסיפור ב"כוס התה שלי" מתחיל בשעה רבע לעשר בבוקר ומסתיים כרבע שעה לאחר מכן, בעשר בבוקר, כאשר האב חוזר עם כוס תה חדשה. רבע שעה זה פחות או יותר הזמן שלוקח לקרוא את הספר בקול רם (בקריאה עם ילדים זמן זה מתארך כמובן). יש בהתאמת זמן זו משהו מרענן, ובעיקר איזושהי קרקע מוצקה להיאחז בה, בסיפור מרחף בעל עלילה פנימית לחלוטין. "כוס התה שלי" אמנם לפעמים קצת דידקטי, אך הוא ספר מלא קסם, הקורא תיגר על האופן בו מספרים סיפור לילדים. הקצב שלו איטי במקצת, והוא פועל כלפי פנים. לכן הוא מהווה איזושהי הפוגה מהחיים, אי של שקט ושל התבוננות.
"כוס התה שלי", מאת דרור בורשטיין. איורים: מאיר אפלפלד. הוצאת עם עובד, 48 עמ'.
