כשאורוול פגש את קפקא
סיוטים ממסדרונות הבירוקרטיה העירוניים עד הטרנס-אטלנטיים
אם יש משהו שגורם לי יותר סבל מכאב שיניים זה בירוקרטיה, ואם יש דבר אחד בלבד שמשותף לי ולפעילי ימין קיצוני פסיכוטיים באמריקה זה התיעוב העמוק שמתעורר בי במפגש איתה.
לקראת נסיעה לארץ הקודש נאלצתי להאריך את דרכוני. בשנה שעברה הוא הוארך רק למשך שנה מכיוון שהייתי צריכה לדווח ולהוכיח ל"אח הגדול" הציוני שמצבי המשפחתי השתנה. כיוון שזכרתי שמה שהיה חסר לי בפעם האחרונה היה תעודת הנישואים שלי מעיריית ניו-יורק, הוצאתי את המסמך המקורי מקופסת המסמכים החשובים שלי ושיריינתי לעצמי חצי בוקר על מנת להגיע לצד המזרחי של העיר לקונסוליה הישראלית. השירות היה מהיר, ומרוצה מעצמי הוצאתי מהתיק את התעודה המבוקשת רק כדי לגלות שהתעודה המקורית הזאת לא מספיקה. הפקידה הסבה את תשומת לבי שצריך חותמת "אפוסטיל" על התעודה וציידה אותי במספר טלפון לצורך העניין. התקשרתי, ואחרי חצי שעה על הקו, הגעתי לפקיד שהסביר לי שהפרוצדורה היא כזאת: את מגיעה לרחוב וורת' 141 למשרד הנישואים ומבקשת עותק של תעודת הנישואים. אחרי שאת מוציאה את התעודה, את הולכת רבע שעה לרחוב סנטר מספר 60, שם, בחדר 300, נוטריון יאשר שזה המסמך המקורי. סיימת שם? את הולכת לרחוב וויליאם 123 ובקומה ה-19 את מבקשת חותמת "אפוסטיל" על עותק התעודה על מנת שתוכלי להציג אותה בקונסוליה שלך.
"אתה לא רציני?" אני אומרת לו. "דווקא כן", הוא עונה בחביבות, "אם יש לך מצב רוח טוב את יכולה לסיים את כל הפרוצדורה ביום אחד".
"אהה", אני אומרת לו, "מצב רוח טוב?! שלושה משרדים שונים, שלוש כתובות בשביל פ***** חתיכת מסמך ואני אהיה במצב רוח טוב?!"
הנציגה הקונסולרית, שראתה את התגובה האלרגית שלי למפגן הטמטמת של שלטון הפקידים, האריכה לי את הדרכון בשנה ואמרה, אף היא בחביבות, "יש לך שנה שלמה למלא את שלוש המשימות האלה", כאילו ששנה באמת תספיק לי.
מה שהיא לא ידעה שכיוון שלקחתי יום חופש, תכננתי גם להגיע באותו יום למשרדי הביטוח הלאומי המקומיים כדי שינפיקו לי מספר, ולגמור את הסייטת הבירוקרטית ביום אחד. מכון ההכשרה שלי כאן, שהוא המקום המבולגן ביותר במערב העליון ואולי ביבשת כולה, גילה בשלוש שנים איחור שהייתי צריכה לקבל מספר ביטוח לאומי עוד כשהגעתי אליהם לראשונה. חפים מהרגש הדי חשוב של מבוכה הם פשוט שלחו אותי, עכשיו, להוציא את המספר והכרטיס. כיוון שהייתי צריכה להגיע לאיסט הארלם, לא בדיוק השכונה שלי, לקחתי סאבוויי עד 110 ומשם מונית כדי להבטיח שאני מגיעה למקום הנכון. הנוף, שמשתנה ללא היכר ככל שהמספרים עולים, ועוד יותר ככל שמתקדמים לעבר הצד המזרחי, הכין אותי לדכדכת הבאה של היום הזה. המקום נראה נטוש, והמוני הפקידות שם נראו עסוקות בקשקשת האחת עם השנייה, אבל השירות היה די מהיר. אלא שאז, למגינת לבי, הסתבר שמכון ההכשרה שלי, שלא יודע ימין משמאל, שלח את המכתב הלא נכון ושבעצם הגעתי לשם לשווא. "אל תסתכלי על זה ככה", אמרה לי הפקידה באמפתיה נוגעת ללב, "לא באת לחינם, עכשיו את יודעת מה את צריכה להביא בפעם הבאה שאת מגיעה לכאן".
"ווטאבר", אני פולטת, מיואשת מזה שאני מקבלת בשורות רעות מאנשים חביבים, ובתחושת תבוסה אני מגיעה הביתה ואומרת לפרופסור, שנחרד ממני, שגם אני "שונאת פדז".
כמי שנכוותה ברותחין אני נזהרת בפושרין, וכיוון שנותרה לי עוד משימה בירוקרטית אחת להשבוע, אני כותבת אי-מייל במקום לדבר בטלפון עם הפקידים הרלוונטים. בתקווה להשתלב בעבודה חדשה ומרתקת אני צריכה לארגן את כל התעודות המקצועיות שלי והרישיונות מישראל. אני כותבת למשרד הממשלתי האחראי על הנושא בארץ שאני מגיעה בעוד שבוע לביקור קצר ובמטותא מבקשת שיכינו לי את המסמכים. אני מחכה להראות לפרופסור איזה יופי הבירוקרטיה פועלת בארץ הקודש, אבל למחרת אני מקבלת אימייל שהארכיון של המשרד המדובר עלה באש והתיק שלי, יחד עם עוד 27,000 תיקים, הושמד. אם אני רוצה לקבל את הרישיונות אני צריכה להמציא להם אישורים מלפני עשרים שנה.
"לא יכול להיות!", אני כותבת למנהלת המשרד ותוך כדי שאני חושבת לשכור את שירותיו של הפירומן שהעלה את הארכיון האמור באש כדי לארגן מדורה משל עצמי, אני מבינה יותר בבהירות את הבעיה שלי: בירוקרטיה היא סיוט כשהיא פוגשת באנשים לא מאורגנים שכמוני. אם, למשל, בשנה שעברה הייתי קוראת את ההנחיות שבקונסוליה רוצים חותמת אפוסטיל, הייתי יכולה לקחת שנה כדי להתארגן על המשימה הזאת. באותה רוח, אם הייתי מבררת מה בדיוק הביטוח הלאומי רוצה ממי שמבקש מספר שכזה, הייתי יכולה לתבוע מהמכון המאותגר שלי להמציא מסמך מתאים, ואם הייתי שומרת את כל התעודות והרישיונות שלי במקום אחד, הייתי יכולה לסרוק אותם ולשלוח למשרד הממשלתי בצד השני של הביצה, ושלום על ישראל.
אבל אני לא מאורגנת ככה, וחוסר האונים מול המשימות האלה הוא מקור התסכול והשנאה.
"אולי במסגרת הרזולוציות לקראת השנה החדשה, תחליטי שיום שלם אחד תקדישי לאיסוף ותיוק כל המסמכים החשובים?", אומרת לי המתבגרת בטון סדיסטי למחצה. "בעצם אין לך סיכוי, כי גם אם תעשי את זה, תצטרכי לחדש את זה כל שנה. אבוד לך! העולם נגדך!"
"אולי יש לך גם משהו חדש לומר לי?", אני אומרת למפלצת היערות הזאת. "כן", היא עונה בלי להתבלבל, "המורה לפסנתר צריכה את האישור על התשלום מחודש שעבר, את בטוח יודעת איפה הוא...".
